פרק ה: צ’ונגקינג, אוכלים

משך הקריאה: 11 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פרק א’, הפטחתי ונבחתי
פרק ב’, הונג קונג, חבירה
פרק ג’, יה
פרק ד’, צ’ונגקינג, שותים עצמנו לדעת

זה הפרק בו לא רק אכלנו אלא גם אכלנו אותה,

לא שתינו אלא התעשתנו.

יום שלישי

יום שלישי בבוקר, 9:53, אחרי הסביאה הבלתי סבירה, יה מתקשר לחדרי, מוודא – “אח שלי אתה ער?” שכן, ב- 10:00 קבענו להיות למטה.
תודה, תודה, אהיה.” מבטיח שאהיה מתבייש להודות שהעיר אותי.
אבל אני לא אהיה, אני גמור, כל הלילה הקאתי. דם. בחיים זה לא קרה לי, הרעילו אותי.”

ב- 10, הייתי למטה. גם שרון, פטריק, טרבור ואנטון.
צ’ארלס המתכנת הגאון, גם לא שרד. לא אראה אותו עד בייג’ינג.

יוצאים ליום סיור. חנויות, רואים את צ’ונגקינג לאור יום.

עיר צהובה

צהובה, נחשבת כעיר כבשן בקייץ- חום איימים בלחות גבוהה, ובשאר חודשי השנה בשל הלחות, ערפל סמיך עוטף את העיר באופן ש-

  1. בשלושה ימים בצ’ונגקינג לא ראיתי קרן שמש. אחת,
  2. הערפל כה סמיך, שיש אור, אך לא רואים את גלגל השמש מבעד העננים.

עיר עצומה

ענקית. נוסעים בלי סוף ורואים גורדי שחקים וכמות עגורנים גדולה יותר ממה שראיתי מצטבר בחיי. ללא חן.
כל עץ, כל עץ, נתמך בארבע תמוכות ויש פלאקארד כחול עם פרטיו.

עיר עצובה

ידידי הנערץ, שראה הרבה והיה בסין כמה וכמה פעמים, אומר על המקום, על סין, שהוא “עצוב. כל כך עצוב שאלוהים אפילו עיצב להם עיניים עצובות תואמות.”
אוטובוסים מוניציפליים, אולי בין עירוניים. הנוסעים יושבים בחושך.

רואים חנות אחת מעאפנה עסוקה, מטונפת, מאויישת ועוד אחת בשיפולי מדרחוב זנוחה.

הוואן מיותם מ- 40% מנוסעיו.
משוחחים על השתייה. אני מעיק בנושא האלכוהול.
הם מבחינים בין מכורים לבין שתייה חברתית.
מבחינתם, המכורים הם תחתית החברה.
תופס את פוזיציית החנאנה שלא שותה- מה שנכון, פעמיים:

  1. חנאנה,
  2. לא שותה.

שואל מה המניע לשתייה הבאה. מה עושה להם את זה.
טרבור מסביר את הכמיהה לתחושת הריפיון הנעימה שבאה אחרי צריכת כמות מסוימת.
מרחיב שהאלכוהול הוא סם דפרסיבי.
מוסיף שכשהיה בקולג’ השתייה עזרה להשיג בחורות, עכבות הוסרו, שנינויות הותרסו, בנות שיתפו פעולה.

מעיק עליהם עם התפישה של שותים כי ‘לא זוכרים למה’ וכחלק מתהליך של ‘עכשיו הולך להיות ‘נעים’, ומה זה ‘לדעת לשתות’ אם כך זה נגמר? מה פה ה’לדעת’? לכמה מהידענים זו לא הפעם הראשונה שגמרו באופן שלא כך תכננו? מתיינשף עליהם וממשיך במהי ה’תרבות השתייה’ והידידות המופגנת בשתייה מעבר לקצה, והעלבון אם לא משתפים פעולה, ושאר פארטיפופינג התנהגותי.

הולכים לצהריים למסעדת פאר.
הקונספט מאתמול של שולחן גדול תואם את תריסר לערך הסועדים שמכיל פלטה מסתובבת.

צהריים

כמו במסעדה השנייה ערב קודם, מבשלים לעצמנו. עושר פרודוקטים. טריים לגמרי. כל מני חלקי פְּנים של מני בהמות ועופות, שבתי במקום להשחית זמנה במעבדה הייתה יכולה לבלות בארוחה ולאגור את הידע הביולוגי.

קונספט צביטת הפרודוקט מהשולחן המרכזי, שליקתו באחד משני תאי הסיר האישי, שלייתו לאחר פרק זמן, מעייף, מעסיק, ובעיקר מלכלך את הסביבה והחולצה. צויידו כולנו בסינרים. התנחמתי שללא הסינר הייתי מלוכלך אף יותר.

אחרי הארוחה הולכים לראות עוד שתי חנויות. הקצב איטי משהו. לא יודע, לא כך מתנהלים שמתכוונים לקדם משהו עסקית, אבל אני יודע?
הדבר הכי מעניין הוא שבחוץ רואים זוגות משחקים בדמינטון.

בהמשך אוספים את יה שמוכיח במופתות ואותים, לאחר שהאותות והמופתים לא ממש שכנעו, שבלילה הקודם הורעל. לאחר שהתעדכן בממצאי הסיור, אני שואל אותו “תגיד, יה, זה יקרה?” שכן אם התוכנית קורמת גוד ועירים, אני אשאר בצ’ונגקינג.
– “אח שלי, אתה לא מבין, זה קורה!” משיב לי בנחרצות יזמים.
טוב.
איכשהו באינטואיציה- הבנה כוללת הסוכמת את מרכיביה הבלתי מתומללים, מגיע למסקנה שחבל על הזמן. לא נראה לי כל העניין הזה.
כמו סיפור שלושת העיוורים שנשאלים מה זה פיל-
– “פיל זה ארוך חלק וקריר” אמר הראשון שנגע לו בחט.
– “מה קרה לך” אמר השני שנגע לפיל ברגל “פיל זה עבה, מחוספס ופושר.”
– “מה אתם מדברים, פיל זה רך שעיר וחמים” אמר השלישי שנגע לו בבצה.

נוסעים למינסטריון הפיתוח העסקי של מחוז צ’ונגקינג. רשויות.
במדינה הקומוניסטית שעל פניו כולם אמורים להיות שווים, איך לא יבחינו בהבדלים המעמדיים אם לא יאובחנו ברורות?

נכנסים לבניין ממשלתי עטור במידע על הישגי המחוז, עולים לקומה 24, חדר ישיבות מהודר, ממתינים לנו עם שמותינו על השולחן מול כל כסא- לא איש יישב היכן שיחפוץ ישבנו.
ממתינים, מגיעים שלושה צעירים שמתיישבים על ספסל בפינת החדר, על אף שבהמשך יסתבר שיש מספיק מקום לכולם, אז מגיעה העוזרת, וכעבור עוד כמה דקות יִרְאָה הוד פקידותו מואיל להפציע.

סיני חסר גיל בין 30 ל- 50 צנום בחליפה ממעט לדבר סינית, וכלל לא אנגלית, מחווה לעוזרתו להטיח בנו הרצאה ארוכה, שאותי אגב עניינה, באנגלית רהוטה על קצב הצמיחה ‘הבלתי ניתן להבנה ולתפישה’ כמאמר ידידי הנערץ, 10-14% זו השנה החמישית ברציפות, שמסבירים את כמות העגורנים הבלתי נתפשת, כולל השקעות שהשקיעו שם גופי ענק ידועים.

נמצא לבד עם אנטון- שיחה של ‘מגשימי חזון’ לא הוגיו, משתף אותו בתפישתי הדפטיסטית למען ההיסטוריה, מייצר את ה’אמרתי לך’.

ערב

הולכים לארוחת הערב.
אוכל המוכן לצביטה ואכילה.
התרנגול המביט אלי מהמנה שאיש לא נגע מקרקר לי את מצב השקעתנו.

הסינים מוציאים לשיחה את שרון וטרבור.
יה, לך תצטרף אליהם” אומר לו.
יה מתעשת, מנסה, הסינים מונעים ממנו להצטרף.

אני מבין, מניח מה אומרים, חושש מההשלכות לא משתף את יה.

אומר לו שזה ששרון וטרבור הלכו מחליש את עמדתנו.
אחרי כחצי שעה חוזרים.
לפי הבעת פני שרון וטרבור קבלו בשורות משמעותיות.
בדיעבד, מבין שהם הבינו את משמעות ועוצמת החדשות שקבלו רק למחרת, ולגבי שרון, לא בטוח עד עצם היום הזה.

תרנגוליזציה

בתמצית, מתוך ה- 200,000 פאונד שהעבירו טרום נסיע תנו, הסינים אמרו להם ש- 160,000 הם ל- fees והשאר לפתיחת חנויות. יה קולט. שרון מסרבת להבין, טרבור נע על ציר תמיכה בשרון למעבר לעמדת יה.

את סוף הערב הם מעבירים בשיחות קשות עם הסינים בלובי המלון שלנו.
אני משלים שעות שינה.

יום רביעי

אנטון וצ’ארלס טסו ב-6 בבוקר לבייג’ינג.
בבוקר, נפגשים בלובי כולם על ציודם- הם יסעו לביג’ין בהמשך.
אני אמור להשאר.
מבהיר ליה, שאשמח להישאר אבל ברור לי שאין טעם. בטח אחרי חדשות האתמול.

מתעורר דיבייט בין שרון, טרבור ויה, שכבר מבין שנעקץ. הוא רוצה לצאת.
שרון נחרצת שאשאר; 3 שנים חלום, 900,000 יציאתי תסמל את פוף, יגיזת החלום. השארותי את המשך התקווה. את תקוות ההמשך. התקפלותי, התקפלות החלום. היא לא רוצה.
טרבור עדיין נוטה אליה.

יה מצהיר ”I am done” וחוזר על כך ברצף.
נוסעים לארוחה צהריים ויה מגייר את טרבור.
בפתח המסעדה, מעדכנים את שרון.
הנהג מסיע אותי חזרה למלון לאסוף את שמאטעסיי.
הם מטפלים טלפונית בהצטרפותי לטיסתם.

בדרך מנסח לעצמי שישנם מקומות שאומרים ‘לא נחזור אליהם’ לעיתים, בהשלמת צער.
לצ’ונגקינג יודע שלא אחזור. לי לא היתה רעה. ועם זאת לא היה בה דבר אליו אתגעגע, לא רואה שום סיכוי שאצטרך להגיע אליה.
אפילו לטייל אין פה לאן.

הנהג ממתין לי למטה, לוקח אותי לשדה, חובר לשאר, הם ב-רוח נכאים.
צוחקים על הצלחות שקבלו ממארחיהם הסינים. באריזת מתנה. מעריכים שכל צלחת עולה $. זה מה שנשאר מה- 200,000 פאונד.

בונים על הרישיון לכלל סין.
כמו מנהלי תיקי השקעות שאומרים, ‘לא יודעים מה יהיה מחר’ בטווח הקצר, אבל יודעים שב’גדול המגמה היא חיובית’, אחרת לא כדאי להשקיע. 
ואני, איש קטן שכמוני, חושב שאם לא הצליחו במולקולרי, איך למען בודהה, יצליחו בקולוסאלי?

זה הכישור שלהם, לא להתחבר ל-מה שהיה קודם, יש מעט פרדיגמיות בסיסיות, אבל ביישום לא מחוייבים לכלום אלא לבחינה מתמדת ומחודשת כל הזמן של התכנות החזון.

מתבאס שאני לא מביא ערך או תועלת.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share