משך קריאה: 1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
בתפישת אנשים יחסים משמעותיים,
אני תמה,
איך מסתדר להם
הפעלת שיקול דעת רגולטורי על איזו פניה אליהם הם יכולים לא לענות ועדיין לשמר את אותנטיות היחסים.
באותם מקרים בהם עולה הסוגיה של פשר רגולציית המענה,
הרגולטור התקשורתי, שלא רוצה להכתים את הקשר בהשלכות השליליות של (היעדר) מעשהו,
עשוי לאמץ מהמכניקות הבאות:
- ה-אני
מנגנון ההתגוננות התקיפה המתגוללת: זה אני. האם יש כאן רצון, לא לגיטימי בעיניי, לשנות? אותי? שווה להוציא את התסכול ולהוריד יחסים שלמים? - ה-סטרוקטורלי
בגידת הנסיבות או הטכנולוגיה שלא רק שלא סייעו, אף מנעו, את התקשורת, - ה-רגשי
גרסאת השבועה- הבעת חשיבות היחסים, ערכם ומשמעותם, - ה-רציונל
חושב, ומייצא ומייחצ"ן את תפישתו שבכך שלא עונה, לא נכנס ל'בורות' ביחסים, הוא עוזר לשמר ולקדם אותם.
הנוקט ברגולציות תקשורתיות, זה חלק מאופי, DNA אולי פרוטוקול תקשורתי מוטבע, בנוסף על החלטה מודעת האם ומתי לעשות זאת, אין לו את המעצור הלא מודע להמנע מכך.
כן, רואה בהיעדר מענה כנקודה שנחה במשולש הקודקודים:
– רפיסות אנרגטית, חלושעס, אין כוח לענות- כאילו הסבר מתבקש אבל הנקודה הכי חלשה
– עלגות שפתית- לא מוצאים את המענה הראוי,
– אפס נקודה משהו של אלימות, קטיעת תקשורת.
ברירת המחדל היא לא לעשות דבר. מענה זה מאמץ. יש החוסכים. וכן, זו הפחתת החשיבות של הצד השני.