היהפוך אידיאולוג עורו, תפישה חברברותיה?

משך קריאה כ־ 2 דקות

לא מוצא עניין רב, גם לא מעט, בשיח דתי או פוליטי עם מי שעיקר תפישתו מושתתת על אמונה או לאומיות;
אין מצע משותף שבה יש סיכוי שמישהו יזוז מעמדתו.
בבחינתי מכניקת מחשבה, המרחק בין בעלי אמונה לאומנים לבין תואמים להם בצד השני, הכביכול רחוק מהם, בצד הפאשיסטי או בצד הדתי קצר יותר מאשר אלי.
אותה מכניקת רציונל, דמיון דיאלקטי.

כשבעלי אמונה ולאומ ים רוצים ‘הדברות’, שיח עם אחר בעל מכניקת מחשבה שונה משלהם, הם מיייחלים:

  1. לגייר לתפישתם,
    לתפוס תועה, ובמתק שפתיים להראות שהם חמלתיים, ליברלים שמגנים על קולקטיב אליו שייכים,
    כמו הדתיים המתוקים שמשכנעים חילוני כאילו להתארח אצלם בשבת או לפחות להניח תפילין בראשון. בנועם הליכות מתוק. או,
  2. לגיטימיציה,
    לקבל לגיטימיציה מדרך מחשבתם מדמויות שהם מעריכים, שלצערם, בתקווה זמנית, לא נמנים על מחנותיהם.

בשיח, אני לא מתכוון להתגייר, כמו שבעל האמונה הלאומן לא מתכוון להפוך לליברל, ובדומה לאחר התועה שימשיך לשבת על הטריבונה.

לא מתכוון לתת לגיטימציה לתצורת מחשבה כזו.

אני לא בתחרות על ‘מי יותר רדיקלי’ ורוצה שינוי.

אני ממש לא רוצה שרעיונות אופייניים, שנהגים בתודעת רפורמטורים מבית המדרש הליברמני והלפידי- האב, והבן טרום הפיכתו לרוח הקודש בעזרת מגוון מרהיב של ימניים ותועים, יקודמו.
זהו אותו בית מדרש קולקטיב לאומי, שמרני, רפובליקני, שהדיר את האל מהשיח, המיר אותו בלאומיות ישראלית/ יהודית לא פחות אדוקה, מטעה ומתעה.

צורת חברה וממשל אידיאלים, לתפישתי, היא משאת נפש(י) רחוקה. לא תהיה בימיי.
כאיש קטן, רוצה אותה, אבל לא דחופה לי כעת.

Share

הערות? אשמח לתגובתך