שאיילת דיקמן

השאלה חשובה מהתשובה

1. שאלה חופרת;
   • לא עוסקות במופע בודד,
   • כן במתווה של התנהלות מאפיינת,
   • נוגעת במטא הנושא: יותר מנקודת אחיזה אחת ויותר מזווית הסתכלות מסוימת,
   • העיסוק בשאלה מטפל בתוכן המהווה טריגר לחשיפה ושיתוף תפישות וערכי העונה על השאלה.
2. שאלת נירוסטה;
   • סטרילית, לא נדבקת לשאלה ערכיות ואינה מכילה תשובה חבויה או ציפייה לתשובה נכונה מסוג מסוים, ודאי לא מכוונת לניסיון קליעה לדעת השואל,
3. אינה מחייבת תשובה לשואל;
   • התשובה היא בעיקר, לנשאל, למתמלל לעצמו,
   • על בסיס זמן ארוך,
   • רצוי דינמית ומשתנה, ככל שהחפירה מתמשכת.
4. בהתאם לחוסן הנשאל, עלולה להיתפש כמציקה.

אישית

• תשובת העונים מעניינת אותי לסוגיה שנשאלה.
  • הבנה מחדדת של התשובה,
  • רפרנס היכן אני נמצא ביחס לעונים,
  • התשובה לשאלה מהווה, גם, אבן בוחן לפער אם ומה בין התשובה שניתנה לבין זו החזויה, שלי.
• השאלה מסייעת לי לנסח את הפרופיל של הנשאל על כן הציור שלי (שלא לומר צלחת(י) הפטרי(ת).
• הסוגיות ממוענות למי שיש לי עניין אישי בהם, בתשובתם.
  כלומר זה מדגם מייצג אך ורק את הנשאלים.
• על מנעד 1 – 5,
  אני יוצא מנקודת הנחה ששמחת המענה לנשאלים היא שלוש נקודה קצת.
  כאשר
  1. 1 זו תעוקה המובילה להתאבדות
  2. ו- 5 זו שמחה מרפאת דיכאון קליני,
• כלומר, בפתטיותי אניח שהשאלה היא טיפת אנרגיה חיובית לכיוון הנשאל.
• אני מרבה לטעות.
  • כאני טועה זה לצד ששמחת הנשאל פחותה מ- 3.
  • אם השאלה גורמת אי-נוחות למישהו, טעיתי.
    • מראש לא חזיתי שכך יהיה. אם הייתי יודע שחוסן הנשאל אינו מאפשר להתמודד עם השאלה – לא הייתי שואל,
      • הבהרה: את מי שמתייג כ'נידף' אינני שואל. כלומר עצם השאלה מבטאת את הערכתי (אולי השגויה) שהנשאל יכול לעמוד בשאלה, ולא לסבול ממנה.
      • כשאני משפריץ את השאלה על מי שאינני יודע איך יגיב, השאלה מעידה על אופטימיותי, שאולי כן…,
      • בכל מקרה, לא מייחס לעצמי יכולת נזק קריטי, אז המורא השורה עלי במקרה טעות קיים, אך לא משמעותי.
    • הטעות משמחת – למידה.
    • חיווי אי-נוחות הנשאל, אם במלל פעיל או בשתיקה מדהימה אותי.
      • בצד הצער, מרתק.
    • בדרך כלל קשורה אני קושר ומיוחסת אני מייחס לתפישתו העצמית של הנשאל שמאוימת על ידי השאלה באופן שלא חזיתי.
  • לא שואל יותר את מי שטעיתי;
    העקתי יותר משהתכוונתי, התעמרות בחסרי ישע – לא לעניין, גם אם לרגע התענגתי על מובחנות התשובה, אותנטיות המענה שתגובה שלילית מחלצת.
  • מיוחס לי רוגז על מי שלא ענה.
    • טעות – לא באמת מתרגז.
    • לוקח בחשבון שיש מי שלא יענה לי.
    • אני מצר על מיקום מי שלא עונה במרחב אי־המענה.
    • אם הייתי יודע שלא יענה – לא הייתי שואל.
    • כמה באמת אוכל להתרגז על מי שלא עונה על סוגיה ערטילאית כמו זו שהעליתי?
      זה לא באמת פרקטיקה משנה מציאות. לפחות לא זו את שלי, מעבר לעוגמת הנפש שנגרמה לנשאל.
    • מייחס למי שמייחס לי 'רוגז', שזו דרכו להתמודד עם החיווי שמקבל ממני,
      שחוסר המענה נמצא היכן שהוא במרחב משולש אי-המענה:
      1. עילגות תקשורתית – לא מצא את המלים – 'לא יודע לדבר',
      2. מחסור אנרגטי – אין לנשאל את התשומות למענה,
      3. אלימות אימננטית – עצירה של התקשורת באמצעות (אי) מעשה, לא אלימות פיזית.
  • שמח לחיווי הבקרה של האם לשאלה היה ערך או משמעות,
  • שמח אם הנשאל רוצה לשתף בהתייחסויות,
    ועם זאת ממליץ לא בצימוד זמנים לשאלת השאלה.
  • ממש לא דחוף לי אישית לענות על השאלה ששאלתי.
    • אם נשאל, אענה את דעתי.
    • בפועל – נשאל מעט מאד.
  • ובכל מקרה, כאשר אימת הסוציולוגיה לא (כל כך) שורה עלי, זה ממש לא נורא אם אני לא מקבל על כך מענה. תהליך הרציונליזציה המשוכלל שלי מעיף את החולשה על מי שלא עונה, לא על שאלתי הלא מוצלחת.