אני מבחין בתופעה, שלרבים ממכריי גירויי החיים, כבדים, קשים, להם מנשוא.
התכנים האופפים אותם מאיימים על שלוותם המעורערת מקדמית.
נראה לי, שבהשוואת האנרגיה שהייתה לאותם אנשים בעבר לזו הנוכחית – כעת פחות.
הרבה פחות.
הם בהליך התכנסות.
כך מבחין, שרבים מהם מפנים את תשומותיהם, ההולכות ופוחתות, הרצות ומתמעטות, לדחיקת ראשיהם פנימה אֱלי ישבנם.
הי הי הי, לא להיעלב לי, לא אומר את זה ספציפית לך.
יש מי שהסתגרו בגטאות שכונותיהם, ספונים בבתיהם, ממעטים לצאת וולונטארית. אם לא ממש חייבים.
נוספים, חדלו לקרוא עיתונים.
נוסעים לחו"ל עם מעקות מגוונים.
מי מידידיי 'מגיפים תריסיהם' בכל עת של 'עוררות (בעצם נפילה) רגשית'.
אחר, נערץ, אצלו התהליכים שקופים, בעצם התהליך של תחיבת ראשו לישבנו אף הזמין מחוצלארץ כף של נעליים, חשמלית, נטענת, נוצצת, שתעזור לו לתחוב את אזניו פנימה שנתקעו, רחמנא ליצלן, בחוץ.
ואני תוהה, האם זה הגיל או מוראות החיים?
כשיסיים עם הכף, ינקה, יחטא, לבקש שיעביר לשימושך?
אפשרי הגטו, המעקה, התריס, הכף.
