אבולוציית אל ⇐ מדינה

הערכת משך קריאה כ- <1 דקות

לאומנות = התפתחות אמוניות

דת – פונקציונליות

צורך ומענה

בשחר התפתחות התודעה האנושית,
כשאדם, בתצורה מקדמית, קיווה שיצוד בהצלחה,
כשחשש ממוראות איתני הטבע המאיימים עליו,
כשנתקל בסוגיות שלא היה לו ידע לטפל בהן,
כשתודעתו הגיעה ליכולת ניסוח תקשורת של רצון, חשש,
הוא ייחל לקיום כוח עליון;
מארגן, מקור סמכות וידע, מיטיב, חומל, מחיל סדר, מעניש, סיבת קיום שיהיה קשוב לצרכיו, כאמצעי שליטה על הקורה לו בחייו.

האדם האניש את מכלול המענה לצרכיו, בתצורה, בפלטפורמה, אידאית, אמורפית, על־אנושית; אל. לתצורותיו, תוצרי מקום זמן, תרבות שפה, השפעה סביבתית.

צורך אישי, על מצע התפתחותי, אמונה נרתמה לקיום וקידום חיי חברה קהילתיים, מטפחת אינסטינקט התכנסות הזדהותית.
אלה ייצרו, בצד רפרנס התנהלות נורמטיבית קודקס חוקי התנהלות ממוסדת, פונקציונלית שנועדה לשמור על קולקטיב.

בבריאת האל על ידי האדם, בהאנשתו הפרימיטיבית, בהטענתו באלמנטים אבסטרקטיים, סימבוליים, תוכן כמצע, תוצרים רבדים ומורכבות בגרסאות המתוחכמות יותר, מאמינים רתמו יישויות אמורפית (אוקסימורון?) שיצרו, לטיפול בחוסר ידיעתם, תקוותיהם ומוראותיהם.

אסדרה פרט – חברה – ריבון

דת כתשתית חברתית, כ-מערכת הפעלה על חומרה אנושית ותוכנה רעיונית,
מטפלת, מסדירה, מגדירה, מאפשרת, מנרמלת, יחסים בין
ריבוי פרטים, ממנה היא מורכבת,
לבין מבנה קהילה מתכנסת שהיותה אמור לנפק לפרט חיים טובים יותר מאשר העדרם.

מכיוון שהיררכיה, מבנה קדימויות, מוטמע במבנים רעיוניים, דת מטפלת בהרחבה ביחסים היררכיים. דת מציבה בראש, אולי בבסיס הכל, את האל, הבורא.

כך, הדת מסדירה בריבוי אמצעים יחסים אלה, מצווה ציוויים, מטילה איסורים, קובעת עונשים, מנסחת חוקים, כללים, ערכים, נרטיבים, נורמות של מאמינים.

בכל דת, כחלק ממהות קונקרטית של דת ספציפית, ישנם כמה מסדים העוסקים בבסיס הקולקטיב שקיבל על עצמו את הדת.

אחד המסדים חשוב דרמטית, מורכב, נוגד אינסטינקט, ולעתים סבירות, שבבסיסו רעיון פנטסטי:

קידוש אידאה:
כלל > פרט.
עליונות טובת קולקטיב על טובת הפרט.

הרעיון פנטסטי:
ברוב זמן והתרחשויות,
טובתם הפרטית והמצרפית של הפרטים תהיה גדולה יותר אם יהיו חלק מקולקטיב, וישכנעו את שאר הפרטים בקולקטיב, שיישום גנרי התנהגות מעדיפה את טובת כלל תיטיב עם כל אחד מהם פרטיקולרית.

הטמעה

פילוסופית הרעיון כה מורכב, קשה להבנה, להטמעה ויישום, שלשם הטמעתו וקידומו בתינוק שזה עתה נולד,
מתגייסים בפועל וחלקם במודע,
הוריו, סביבתו, מוריו, רשויות החינוך והאכיפה כסוכני הטמעה, מעשית, תודעתית, רגשית, וזאת באופן מתמיד וחזרתי.

דת, תפילה, טקסים, אורנמנטים מהווים כלי ההטמעה, שלא לומר שטיפת מוח.

דה־פרגמנטציה

עם התפתחות ידע, השכלה, מדע,
המרכיב האמוני הממוסד עבר טרנספורמציה;

בצד מי ששמרו על מערכת אמונות וערכים מוטמעות, אחרים יישמו דה־פרגמנטציה מהוריהם;
נוצרו

  • רמות שונות של אדיקות,
  • עוצמות שונות של הקצאה אנרגטית לפרקטיקה אמונית בתצורה דתית,
  • נבטו תתי זרמים,
  • התפצלו זרמים נפרדים,
  • כדל חלקם של חותרי רציונליות מערערי פרדיגמות, מבקרי אמונות, בוחני התכנסות הזדהותית אינסטינקטיבית.

אבולוציונית, מתחזקת התבדרות אמונית.

עם זאת, צורך ב–, כמיהה ל–, שליטה באופף את האדם, במצבי אימה, חשש, אי־ידיעה היה ונותר.

תודעה אינטליגטית, מערערת, מבקרת אינסטינקטים וסנטימנטים,
פחות תגובתית חיובית לתחזוקה אמונית באשר היא.

החלו להיווצר תנועות חברתיות שמקדמות קהילות פונקציונליות מקדמות חיי פרט, כשמקום האל מתעמעם, עד נפקד; החל מ’מתן חסותו’ על ההתארגנות, עד הזכרתו, כהכרה באמוניותם של האזרחים, אך מופרד מניהול המבנה החברתי.

מטעני ההתייחסות לאל ככוח עליון מארגן, תועלו להתייחסות כמיהה, למדינה ככוח־על מארגן, עם ממד מיסטי מופחת.

כך נוצרת התפתחות התייחסות:

אל ⇐ אל–מדינה ⇐ מדינה ⇐ מבנה חברתי.

מדינה = כוח עליון:

טרנספורמציה

ראש מדינה = הכהן הגדול:
סמכות נערצת, מושא כמיהה.

עבודת אל = נאמנות אזרח.

קידוש השם = פטריוטיות.

כפירה = בקרה על התנהלות סמכות.

חוקי המדינה ‘אזרח שומר חוק’ הוא המקבילה ל’מוסר’;
קודקס התנהגותי, מוכתב, מוסכם, איך על פרט לנהוג, ביחסי פרט – חברה – ריבון, מייתר את הצורך הפרטי של להשקיע תשומות מנטליות בנושא.

אבולוציונית

השלב הבא, דה פרגמנטציה רעיונית לרמת פרט.

משער, שככל שהאנושות תתפתח, האינטלקט והידע ישתכללו, המרכיבים הרציונליים יתנו את הטון כדי לממש סנטימנטים, באופן מבוקר, מבנה אמוני יתפוגג לטובת יחסי אד-הוק בין פרטים למען רווחתם האישית, באופן מצרפי.

כן, ההליך לא יהיה לניארי, ולא רציף.

Share

הערות? אשמח לתגובתך