משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
צפיתי בדייוויד בלאט בפורום מאמני NBA, מתייחס לסוגייה כדורסלית, מעלה שאיילה-
“כשחביירים נפגשים, איך נקבע מי משלם את החשבון?” ועונה-
“ההוא שמתעקש לשלם.”
בחיים, בכלל, ככלל, התנייתית, רציונלית, רגשית, מעדיף לשלם על התנהלותיי, את הוצאותי באשר הן. יותר טוב לי. במכלול.
עבורי, התשלום על הוצאותיי הוא ביטוי אותנטי בר קיימא, בר-ספירה ונוכחות, לעצמאותי, ללקיחת אחריות על מעשיי תוצאותיהם, השלכותיהם, חיווי לomni-פוטנטיות, קניית הזכות להובלת סיטואציה, עוד דרך להתוויית התנהלותה, יש לי די צרכיי משאביי.
התנהלות זו, היא אולי, מצב רגשי של שפע כלכלי מוחלט על שפע כלכלי יחסי, ואולי אף שימור מה שראיתי אצל אבי וסבי במובהק, פרקטית, תפישתית, אידיאולוגית שפתית- ברמה האישית, משאבים מושפרצים מהם, החוצה, וכן את חולשת המקבל.
מניח שההפנמה הייתה חינוכית, בהמשך הוספו נדבכים וורבליים רציונליים אוטונומיים שלי [- לא חושייב שזה עניין גנטי 😆 ]
כך- בפגישה, קפה, מסעדה, הדבר הנכון, האסתטי, מבחינתי הוא-
כל משתתף משלם הוצאותיו,
ובקטע חברתי- חשבון חלקֵי סך משתתפים.
אוהב
– מה אוהב? מה זו השפה המכובייסת הזו?
מעדיף, תובע, חש אי-נוחות פיזית אותנטית אם לא כך, כל ייחול לדאוס אקס מכינה ובגרסת דאוס אקס כספומטיקה מצטייר לי כחיווי מצוקתי השקול לבכי עם דמעות –
לשלם את הוצאותיי-
- ביטוי לתחושת שפע אישי,
- נומינלית אולי, מעט יותר יקר,
ועם זאת בגדול, מצרפית, על ציר זמן, כך אני מאמין- אין לי לכך הוכחה אמפירית, יותר זול-- נמנע מלצבור חובות שייגָבו בריביות שאינן מסוכמות, מוסכמות מראש,
- במועדים מפתיעים, ללא התראה מוקדמת,
- אני נטול את חדוות ההנאה, שמישהו ‘נותן לי’, ‘מזמין אותי’,
- נהפוך הוא, כש’מישהו נותן לי”, ‘מזמין אותי’, אני חש שהוא סוג של ‘מקטין אותי’, נסמך על נתינתו.
- כשאני משלם אני מתַחְזק את תחושת העצמאות, המסוגלות האישית שלי,
- מתחזק את התנשאותי על מי שמתנחת ומחצין את מצוקתו בכמיהתו שהאחר יישא בהוצאותיו.
- מתכוונן לכך, שבמגעיי עם אנשים אהיה מאוזן. בספק מעדיף להיות המשלם יותר. תמיד.
בעבור ‘הפוך-גדול-חזק,-דל-שומן-בחוס-זכוכית,-מוקצף-אך-לא-רותייח’ עלי לתחוב לכיסי הוירטואלים אבנים כביידות לכיסיי?
לצערי, אינני סוחייר גדול, אם גם, לשמחתי, מעריך שיכול לשאת בנטל מנטלי, ועם זאת- נראית לי כעסקה נוראית.
חריגה
כשמשלמים עלי יותר מעניין
ברמה אישית
השניים, שאינם הוריי, שביחסיי איתם אני מפר, ביודעין, את העיקרון-
עושה זאת מסיבות של אקוויליבריום* ערכים :-), המערבים אלמנטים נוספים ביחסים שאינם כספיים.
חותייר למצב של שיוויון, ומפר אותו עם מזהה שהאחר, מתעקש לשלם וההצדקה היחידה או לפחות העיקרית להתנגדותי הוא שימור אבסטרקטי של הרעיון.
על אף זכרוני המקליש :cry:, אני זוכר את רוב האירועים האלה, כדי לא לומר את כולם :oops:.
* מצב בו אלמנט נמצא באיזון מלא בין השפעות נוגדות.
ברמה עסקית
כשמוזמן, אם רואה בכך cost of doing business, של האחר מאפשר.
כשאני משלם פחות מעניין
ברמה האישית
- הנאה מנתינה,
- הפגנת עוצמה, שפע לעצמי,
- גם לאחר,
- ממד תקשורתי- סוג של אמירה, סטייטמנט, תלויית הקשר,
- אם משלם מסויימת,
- ואם לא- סטייטמנט אחר,
- יש היסטוריה, מחזוריות, [- לא רוטינה], התנייה כזו על ציר זמן.
נבחנת – בשונה מרוטינה שאינה בכל אירוע – הפסקתה היא מסר שרוצה או לא, להעביר. - כשמתקיים אי-שיוויון בולט בהוצאות, אני צרכתי יותר, מקפיד לציין זאת ולשלם את יחסיות חלקי- תקשור שאני ער לכך.
- אם אני יזמתי את הפגישה או בחרתי את המקום- ‘משלם על כך’.
- אצל מי שאני מזהה שפעולת דליית המעות מכיסם קשה להם
- אינם מיומנים בכך,
- מחצינים את המחסור שהם שרויים בו,
- מתייחסים לחיוב של X נומינלי נקוב, כ-x+y, בשל כך ש’כספם שווה יותר’, או שמצוקתם הרגשית- או שנסמכת על זו הכלכלית או שמנותקת ממנה, היא נחלת הציבור, כך העול הרגשי עליהם מגדיל עבורם את תחושת החיוב המקורי,
- ובפשטות- ספל קפה- 15 ש”ח, ארוחה 80 ש”ח, אני אתן למי שמולי את התחושה, שעבור החווייה המפקפקת של שהייה במחיצתי המעיקה שילם 30 ש”ח או 160 ש”ח, מפני שמצוקתו מייחסת לנומינליות ערך אחר?
- אצל מי שמזהה את – לא יודייע איך כותבים את הצליל המופק משאיבת רוק רעשנית בחלל הפה תוך קיפול לשון לאחור כביטוי לכמיהה לשאיבת משאבים – התאווה להיות משולם.
במקרה כזה, מקבל החלטה האם רוצה לספק את התאווה הזו או לא, פר מקרה.
- אצל שוחרי ‘הדדיות’, שחושבים שאם ישלמו את התשר, חלקו את עלויות הארוחה,
- כשמשלם בוחן את מידת רצונו של האחר לפטור עצמו- בהתם לכך, מקבל החלטה,
- מזהה באחר שנהנה מכך שמשול,
- סופייח לעצמו ערך, מחמיא לו ברמה האישית,
- מקל עליו כלכלית*.
* הבעיה? ה’מישהו’ מנציח את סטטוסו זה, ואני מסייע.
הפתרון? יש פתרון? ראית פעם מישהו ששינה התניות ניהול משאבים, גם אם מאד רצה בכך? בשוליים.
בהקשר עסקי
כשדחוף לי לסמן לשותפי לפגישה, סוג של מסר אפשרי-
- ספיחת ערך שלי, הנאה רגשית או כלכלית שלי,
- התנשאות,
- לא צריך אותו.
כשיש לי ספייק, יכול להפר את העיקרון ולסמן לשותפיי לפגישה שאני משדר להם מסר כלשהו.
מוביליות
התנועה שלי די סטאטית. קפואה משהו.
אם קיימת, היא מתונה ועם זאת מאובחנת- חד כיוונית, לדאצ’לנד.
אולי חולשת הזיקנה.
היא נעשית כאשר מזהה שהאחר לא רוצה, מגלה נחרצות להיות ‘משולם’.
גילוי נאות i
- נחשפתי לאנשים נדיבים בחיי.
- לא כל מי שהשפריץ משאבים, כסף, נתפש בעיניי כ’נדב’.
- היו מי שהיו להם חורים בכיסים,
- מי שרצו לקנות אהבה במשאבים,
- שנתנו מכרו כסף וקנו חירות.
- חי אלוהים, בספר התורה,
לא כמס שפתיים,- אינני רואה עצמי כ’נדיב’.
אני לא. לצערי, אין לי את האיכות הזו. - אני מתחשבנן שלא נוח לי להיות להיות מול עצמי במצב שצרכתי מאחר יותר ממה שצרך ממני.
לא עושה לי טוב לעור הפנים.
- אינני רואה עצמי כ’נדיב’.
- [מאד] לא פוליטיקלי קורקט,
ההתייחסות שלי לעוני היא מורכבת-
כל מה שאומר- קלישאתי עד כדי גליצ’עתי.- ברוב המקרים שאני נתקלתי בעוני בסביבתי הוא תוצר של מצב מנטלי. לא כלכלי.
- מבחינתי, כמוטה רצון, הבעיה הכי גדולה בעוני – במצב מחסורי, היכולת למימוש רצון מוגבלת.
- ‘עוני’ הוא מצב בו שילוב המשאבים
- כסף,
- זמן,
- אנרגיה.
נמצא במחסור.
- אצל חלק מהאנשים- לא יודע להגיד מה שיעורם,
- ישנו מתאם ברמת תחושת שפע/ מחסור של שילוב שלושת המשאבים,
- אצל אחרים יש תחושת שפע/ מחסור משתנה ושונה בין הרכיבים.
בעובדה- אצל אנשים שחולקים אותו תא כלכלי רמת הרווחה/ שפע/ מחסור עשוייה להיות שונה.
- ‘קמצנות’ היא תיוג אחד את אחר כ-מי ששומר על משאביו באופן שהמתייג גורס שהשמירה של האחר הדוקה מדיי על פי הערכותיו לאור ערכיו.
- ‘נדיבות’ היא תיוג אחר כ-מי שמשתף את משאביו באופן שזוכה להערכת המתייג.
- לעיניי, מי שאני רואה כ-
שומר על משאביו, באופן שלי נראה שהשמירה הדוקה מדיי על פי הערכותיי וערכיי,
אני רואה כחיווי מצוקתי. לא פחות; ממ צדי וו קוף הא. - גם מי שמשחרר הלצות כאילו לא קשורות
– יש טייפ אישיותי כזה, אריכיטיפ תקשורתי –
ציניות- מקלטם של חסרי ההומור שהיה מעדיף לזכות בטובין שלא ‘מגיעים’ לו טבעית, כתוצר של מתת אל או מזל, הנאה מהימורים- בחוסר ההומור שלי, ראיתי בכך התנייה לייחול לקבלת משאבים שבאופן סביר, אורגני, לא יגיעו- לא מצחיק אותי, אלא רואה בבדיחות אלה אותות מצוקה על פלטפורמה פסאודו משעשעת, בדומה לציניות.
גילוי נאות ii
כשאני מאתר, מגלה, מזהה
שיש מי שלוקייח ממני בכוח, מאלץ, תובייע לקחת את מה שאני לא מוכן לתת,
לא כפעולה בודדת נטולת הקשר,
אלא tbh מתייג אותו ככזה
[אני מקווה שאני לא מתייג אותו ככזה על סמך פעולה בודדת- לא יודייע, לא סומך על עצמי, גם בעניין הזה] –
אני מגיב יותר קשה ממה שמחמיא לי.
או מיידית בעת המעשה, אני מסרב,
ואם לא אז-
זכרוני המקליש מאיץ את שכיחותיו לטובת הקצאת תשומות לזכר אלה שפלשו לי למאגר התשומות.
לא מצליח לשכוח. לסלוח? לכלימתי, בכלל אין על מה לדבר.
מי שחש שזה מענה לשאלתו, עושה זאת על אחריותו.
