ספרו של ירון לונדון

הבנשלי המליץ לי לקרוא את הספר לו 'הייתי פיראט'.
המלצה שלו [עושר הידע והזיקה התרבותית הרחבה, הבנתו אותי, את טעמי] ↵
ביצוע שלי (על פי רוב);

"ספרים כבר אינני קורא" הודתי במבוכה ונחרצות; אני צורך עיתונים כאקטואליה, מוספים כרקע, פודקסטים ו-דוקומדיה להעשרה. ספרות, פיקשן יודע לומר היום שלא עושים לי את זה. מעדיף לכתוב.

בני אמר שיש את הספר במוקלט – טוב. "כמה זמן אתה מוכן להשקיע בזה?" שאל.
"6 שעות" אמרתי, "יקח 13, אלא אם תאזין על מהירות גבוהה יותר."

האזנתי:

• מעניין,
• קצת מתיש,
• יודע לספר סיפור,
  • לאו דווקא חווייתי,
  • לוקה בסוציאליזציה של העניין: העובדה הכי פחות חשובה, חשובה כמו זו הכי חשובה.
• עברית נפלאה,
• האיש גאון,
• נפרש על מגוון תחומים רחב,
• ספקן
• ומרדן,
• חותר רציונליות,
  • ועם זאת בעל תודעה ישראלית יהודית,
• פורסט גאמפ של התקשורת, התרבות, הפוליטיקה הישראלית,
• כן (הוא סוג של) אספרגר, קשב אינסטרומנטלי לאחר, מודע לכלי פחות מעניין אותנטי,
• מעניין, עסוק מאד במין.
• מוצא בינינו כמה נקודות דמיון,
  • נתפש כמתנשא,
    • לא כי מתכוון
    • אלא בשל הנחיתות המוצדקת שמעורר בשומעים,
  • משוויץ בהפוך,
  • מפחית לעצמו ערך, כביטוי לעוצמה,
  • לא רואה שוני בתפישותנו החברתיות ליברליות,
  • מקנא בו,
    • בנדירות עוצמת כישוריו,
    • שפתו, רהיטותו,
    • יכולתו לנבור בתכני אחרים,
    • בעיסוקיו,
    • שרד, השפיע והצליח על אף הנוגדנים שעורר,
    • בהתרחשויות בהן נטל חלק,
  • ירון לונדון הוא, מה שהייתי רוצה להיות, לו הייתי גדול 🙂,
  • וגם מג'יק ג'ונסון.