“הלאומיות כאן כדי להישאר”

משך קריאה כ־ 13 דקות

לא מזכירה ולא לכולנו,
להערכתי, הלאומיות בתהליך התפוררות בלתי נמנע

מלחמת רוסיה באוקראינה, הלאומיות כאן כדי להישאר?

בתגובה על “המלחמה באוקראינה מזכירה לכולנו: הלאומיות כאן כדי להישאר”, מאת יולי תמיר (“הארץ“, 17.3.2022)

פרופ’ יולי תמיר מדגימה את הגישה ה’לאומית איכותנית’, שרואה בהתגוננות האוקראינית מהתוקפנות הרוסית הוכחה לנחיצות הלאומיות כמגוננת מפני תוקפנות לאומנית קיצונית ממנה.

תמיר, כאמוניים לאומנים הרואים בביטויי מציאות הוכחות אמפיריות וערכיות לקיום כוח עליון מארגן – להלן אלוהים, או בחלופתו הארצית – מדינה, מתייחסת להתגוננות אוקראינה מהמתקפה עליה כהוכחה לחשיבותה הקיומית של הלאומיות. חשיבות זו נחוצה לתמיר בשל מגמת ההתפוררות שהיאר מזהה בלאומיות.

‘לאומיות’

תיוג טכני בירוקרטי למבנה אזרחי מובחן – של מרכיבים ריאליים משותפים ניתנים לבחירה.

‘לאומנות’

שיוך מבנה חברתי מופשט להקשר תרבותי, שפתי, צביוני, חולק אתוס בהווה ונרטיבים של עבר משותף. מתוך כך ביטויי לאומנות הם חישת גאווה על השתייכות וגורל משותף.
לפני אבחנה זו (גם) תמיר לאומנית.

התכנסות הזדהותית ערכית ללאום היא ביטוי לסנטימנט מוטמע. כיצור חברתי, סנטימנט השיוך לקהילה מובחנת מוטמע עם הלידה ובהמשך החינוך. סוכני ההטמעה – סביבת הגידול, הורים וחברים, הממסד – מערכות החינוך, הדת והממשל, הנחילו ומצקו את הסנטימנט (שהועלה לרמת צורך); התמרת מיסטיקה לריאליה – דת. לעיתים, כבמקרה של תמיר – האל הוסר מההדתה.

משכילים כתמיר מגייסים נימוקים [פסאודו] רציונליים, טרמינולוגיה ומובאות אקדמיות, כדי לשוות לסנטימנט האינסטינקטיבי עומק וסבירות מוספים על הנורמטיביות המיוחסת לו אצל ‘סתם’ אמוניים לאומנים.

תמיר באוריינותה, מכירה את הבעייתיות בהגדרת לאומיות, (אי־)היכולת לאמוד את מידת הסבירות להתכנסות הזדהותית אינטלקטואלית ורגשית של פרטים זרים, עמיתים בקולקטיב אמורפי מסובך לאבחון ולהגדרה – ‘לאום’ או ‘אומה’.

ביטויי לאומיות מעוררים אצל רוב הפרטים השראה ערכית – תחושת התעלות של ‘פרט פועל למען כלל חולק נרטיב משותף’; אידאה קולקטיבית נאצלת עליונה על אינטרס פרט. תחושה מתונה, מנחמת, מתוחמת.

תמיר מכירה מופעי התפתחות, התהפכות והתפכחות; אירועים היסטוריים בהם מנהיג מעורר השראה וסמכות, נישא כנציג המון חש מודר, מונָע מליבוי אינסטינקט לאומני, מיסטי, מפעם. פופוליסט שחרג מכוונת מצביעיו, אלה עם הסנטימנט מרוסן, שלא לסטיות כְּאלה ייחלו. מבחינתם, הלאומיות נותרה אידיאה נחשקת, זה המנהיג ש’השתנה להם’ מול העיניים, ובשל… פעל להצרת אידאות דמוקרטיות וחופש הפרט, שאף לבצר שלטונו תוך ערעור מוסדות שלטון וחוק, עיקור גופי בקרה, רמס זכויות מיעוט בתמיכת רוב – דמוקרטיה – שנרתם להגן על האומה באמצעות ‘מגן האומה’. תוצרי לאומנות בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

אזרחים אוקראינים ורוסים חולקים מאפיינים תרבותיים דומים עד משותפים – אך לפני כשלושים שנה היוו מדינה אחת. תמיר מברכת את ההגנה על הלאום האוקראיני, רואה בעמידתם לאומיות ‘נכונה’ – שותפה לערכיהם. ערכים אינם עומדים למבחן ‘נכון’, ‘לא נכון’.

קביעתה שלאומיות היא ‘כאן כדי להישאר’, היא ניבוי ניתן להפרכה. אמירתה הנחרצת מעידה על תקוותה למימוש הסנטימנט.

אוקראינה אוסרת על אזרחים במגדר ובגילאים מסוימים לצאת מתחומיה. לאומיות מתגוננת, מובנת בהקשר המלחמה.

בעלי תפישה דומה לשל תמיר רואים באוקראינה וזלנסקי אנטיתזה במינון נכון וערכי למגמת התפוררות אתוס נחוץ של מדינה ולאום. הירואיות ההתגוננות האוקראינית, תוך הקזת דם אזרחיה והרס המדינה היא אנטיתזה, לתפישתם, את המינון המרוכז של הלאומנות, כפי שמודגם על ידי פוטין ורוסיה המפגינים לאומנות ירודה.

בשונה מגישה זו, ניתן (גם) לראות במלחמת רוסיה באוקראינה שלב מובחן, נוסף, של ביזור מחליש של מערך ימני אורגני, שמדגים את התפצלות ערכיות הלאומיות: המלחמה היא מעשה תוקפנות של תמצית לאומנית מרוכזת – רוסיה – המתקיפה תמהיל לאומנות מרוכזת פחות; אזרחים בעלי תודעה לאומית אוקראינית – הרוב, שחברו לחותרי חופש הפרט הנלחמים על חירותם, יחד מתגוננים מפני תקיפת כוח לאומני. ניתן לשער שהפרטים המציבים עצמם ערכית מעל קיום מבנה מדיני, הלוחמים על חירותם האישית הם מתי מעטים ביחס ללאומנים האוקראינים.

נראה שהתמודדות עם לאומנות תוקפנית מחייבת לאומנות. מול מערך תוקפנות נאצית, פשיזם ולאומנות יפנית, בריטניה החליפה את צ’מברליין שוחר השלום התמים בצ’רצ’יל השמרן לאומן לוחמני. ארה”ב התכנסה הזדהותית, התמצקה והתגייסה להתמודד עם איום על בטחונה. פינלנד חברה לגרמניה הנאצית נגד תוקפנות בריה”מ ואף נגד בריטניה שהפציצה כוחות נאצים בפינלנד. ברטרוספקטיבה היסטורית – טוב עשו לתושביהן הנותרים.

ממשלים לאומניים שונים נוטים להתחבר לחזית אחודה. הם חולקים מכניקה מחשבתית דומה, תמהיל אספירציות ואינטרסים משותפים של מנהיגים סמכותנים נתמכים על ידי המון מונע סנטימנט לאומני.

מדינות מקדמות חופש הפרט, ליברליות ודמוקרטיה נוטות לשמור על חיי אזרחיהן. הן מתגוננות ריאקטיבית מהתקפת מדינות לאומניות, שוחרות צביון והתכנסות הזדהותית של המון למנהיגיהן. חלק מגיוס מתגונן מחייב ליבוי סנטימנט לאומני של האזרחים, שימוש במיסטיקה נורמטיבית אפקטיבית, כנדבך נוסף על איום מוחשי ברמיסת החירות האישית על ידי תוקפנות.

בתום מלחמת העולם הראשונה והשנייה, רוב המדינות הלוחמות פנו למדיניות רווחה וזכויות הפרט. ברית המועצות וסין, לעומתן, ממשו לאומנות דיקטטורית באמצעות שלטון ריכוזי מצר זכויות פרט על אזרחיהן ועל מדינות חסותן, בצידוק כופה של אידאת שוויון מנחם המון.

משטרים נחלקו לתזה ואנטי תזה – נאציזם וקומוניזם, כהפכים מוחלטים. הפכים אלה הם טעות והתעיה; הם חולקים תפישה לאומנית זהה. הצגתם כהפכים נועדה לגייס את תמיכת ההמון בשיסוי לאומנות עויינת, וזאת בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

האנטיתזה ללאומנות, פשיסטית, נאציזם וקומוניזם ריכוזיים, הנבנים על המון מגויס, אינה לאומנות מתונה. אנטיתזה ללאומנות היא מבנה חברתי מבוזר, אד-הוקי, פרקטי, הומני, חותר רציונליות, חופש הפרט ליברליות שיוויון פורמלי ושלום לאזרחיו.

אנטיתזה כזו אינה מתקיימת כעת. דמוקרטיות מערביות מהוות טיוטות מתפתחות לתזה דינמית מתפתחת. משטרים לאומניים אוטוקרטיים הן שיטות מושלמות לתומכים בהן. מבנים חברתיים רציונליים הם נטולי נוסחה אופטימלית. הם סינתזה דינמית של מיצוי היבטי חופש הפרט על גבי פלטפורמה חברתית מקדמת, נטולת צביון נכפה, מיסטיקה, גורל משותף או תכונות מולדות.

בשני העשורים אחרונים מנהיגים סמכותנים זכו בבחירות בתמיכת אוכלוסיות חלשות עם סנטימנט אמוני לאומני נוגד ממסד אליטיסטי. הם פעלו לחיזוק אחיזתם השלטונית בחסות השלטת רצון הרוב, בהצרת מגמות ליברליות וחופש הפרט; נרנדרה בהודו, טראמפ בארה”ב, פוטין ברוסיה, בולסונרו בברזיל, ארדואן בטורקיה, מורבייצקי בפולין, אורבאן בהונגריה, נתניהו בישראל. בצרפת, איטליה והולנד התחזקו מפלגות ודמויות שמקדמות התכנסות הזדהותית ללאום, תוך הצרת זכויות הפרט בשם הדמוקרטיה.

מלחמת רוסיה באוקראינה אינה מבשרת את ‘חזרת הלאומיות השפויה’. במלחמה זו חזית לאומנות מתפצלת בין תומכיה; לאומנות פולשנית מובהקת מול חבירה של בעלי זיקה לאומנית שמוכנים להטות שכם וכתף להגן על מרחב מחייתם, וחירותם היחסית, תוך סיכון על חייהם.

המלחמה תורמת להחלשת קונספט מדינת הלאום – מבנה שעוצב רק במאות האחרונות. הן במובן שלאומנות נלחמת בלאומנות, והן בשל תנועת פליטים מסיבית שחלקם יטמע במדינות קולטות. תפישת המבנה החברתי הלאומי נחלש ומשתנה לתצורה שלטונית מבוזרת יותר.

אין לברך או לקלל את התהליך, כמו שאין לשמוח או להתעצב שמים זורמים למקום הנמוך. תהליך הביזור, הסרת ממדים מיסטיים ממבנים חברתיים, היסטורית – בלתי נמנע. כתופעה פיזיקלית, תהליך מתרחש גם אם אינו נתון להבחנה, תמלול או הסכמה של בן אנוש. מכיוון שהתופעה מתרחשת בזירה אנושית תפישתית עם ביטויים ריאליים, התהליך מואץ על ידי מאורעות כמלחמה, מואט על ידי סגרים והתגוננות ממגיפות ומאורעות גאוגרפיים מבדלים עתידיים אחרים. ככזה תהליך הביזור אינו רציף, לא ליניארי ולא מסונכרן בין מוקדיו.

כבמודל דתי מסתגף, פרטים נמצאים במתח מתמיד בין שאיפתם למימוש היבטי רווחתם, לבין תחושת שיוך לצביון זהותני מובחן, מופשט, מיסטי, ערכי, משותף. בצד התמוססות בלתי נמנעת של חֲבָרות מסורתיות מובחנות המתממשקות בסינתזה לאחרת, דומיננטית יותר – אמריקניזציה גלובלית במחצית השנייה של המאה העשרים – שיירי פרטים אדוקים חוברים יחד לשמר את האתוס הקודם, קרוב יותר לליבת הצביון, לתפישותיהן הראשונית, לאתוס לכידותן.

גברת תמיר מייחלת ללאומנות, רק שתהיה במידה הנכונה לה, לסיפוק הסנטימנט שלה. כמו חסידי…, ניתן להשלים את החסר, גם רוצים לאומנות, רק שבמידה הנכונה להם.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: