משך הקריאה: 139 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
28.1.04 אחת עשרה בלילה
New Delhi
יורד בתחנה. הצפה של נהגי מוניות וריקשות, שכמו תמיד, לא נעימה. לא יודע מה מהתכונות שאני מצוייד בהן עוזר להבחין בין מרכולת נהג אחד מאחר. יוצא מחוץ לתחנה, ההתקפה מסלימה. אומר להם מלון Grand ברחוב נלסון מנדלה, לשם נשלח ל’, עמית מפרטנר, לוועידה מקצועית.
אחד מציע 20, הוא לא יודע במה המדובר. הולך איתו 200 מטר ארוכים מדיי לקיבתי, נדחק לריקשתו ונוסעים איזה קילומטר למשרד, משהו בין תחנת מוניות למשרד נסיעות. הבחור נכנס למשרד, משתהה מעט, יוצא אלי ואומר, שהמלון נמצא 20 קילומטר מכאן, נסיעה ארוכה, 200 רופי.
הקושי. שלי
סופית מגדיר לעצמי, שממכלול הקשיים שקיימים בסוג כזה של מסע, לא העדר המיטה, לא רמת ההיגיינה, לא עומס ההפקה היומיומית, לא התנועה במרחב בלתי תחום מהווים קשיים. נהפוך הוא, אלה מוקדי ההנאות. הקושי העיקרי הוא העומס הרגשי, ההתגוננות והדיפת עומס הפניות וההתמודדות הבלתי פוסקת שמלווה בסחיטה.
“תראה לי מפה” אני לא מאמין. אין. אני נכנס למשרד. עם התרמיל. מנסים להבין מה אני רוצה, מה אפשר למכור לי. אין להם מפה. משתמש בנייד של המנהל להתקשר לבית המלון, אכן הם נמצאים ברובע שציין המנהל, כן בחדר 274 אכן נמצא ל’, אני מאשש את המידע בהצלחה. מסכם עם הנהג על 200, נוסעים 40 דקות. הנהג לבוש היטב ואני קופא עם מכנסיי הדקיקים מגואה וחולצת הטי-שירט וסוויט שירט הפליז.
מגיעים לרובע, אינו מוצא את המלון, נוסע בין הסימטאות למקום בו נחים נהגי מוניות. שואל אותם, מקבל הכוונה, עוד 10 דקות בירבור, הוא מוצא עמיתים אחרים, מתעדכן, נסיעה נוספת, ומוצאים את האבידה.
שומר מאיים לא נותן לריקשה הפושטית להיכנס לאחד המלונות המפוארים בניו דלהי. עוצרים בצד, אני משלם, מוסיף תשר מכובד, ואומר לו שמאוד מודה לו על המאמץ, ומתקבל בסבר פנים יפות על ידי השומר. הייתי תוקפני במשרד וכלפי הנהג. לא נתתי אמון בכנות כוונותיהם. הם נראו להוטים לחלוב אותי. בדיעבד, עשו לי שרות גדול, נתנו לי להתקשר פעמיים ממכשיר המנהל, נסע איתי שעה בלילה לחפש כתובת לא ידועה לו. עוד קטע של חוסר אמון, מבחינתי, מסתיים בחשד שווא, שכן לא שיקרו אותי. מעניין, once הוסכם על משהו, מעולם לא הופרה לי הטרנזקציה.
בוקר יום חמישי, נמצא בחדר של ל’. חמישה כוכבים, בהודו, על המשתמע בכך. פאר ורווחה עם ה- touch ההודי- ניקוז מי המקלחת לא עובד כמו שהמשורר התכוון. אני משלשל. לא ברור מה. לא מים. אולי סודה. זה הדבר הכי קרוב להשבתה שיש לי במסע. עד 3 בצהריים אני נשאר בחדר בהתלבטות אם לקום או לא. ניקוי החדרים מאלץ אותי להחליט. כן מרגיש טוב לא מרגיש, יש לממש את פעולות המבטיחות את המשך התנועה.
אבא שלי סיפר לי, שנפוליאון אמר שהצבא צועד על קיבתו. עד כה די התעלמתי מהאיבר, ואם התייחסתי לקיבה היה זה במשמעות אספקה, זמינות האוכל בכניסתו, ואולי בעצם מדובר על סדירות האוכל בצאתו? האירוע לא יישכח.
יורד לסוכנות הנסיעות של הלובי. חבורת סיקים, לפחות על פי התרבושים ותחזוקת השיער בודקת, ומבשרת לי ששבוע אין מקום על הרכבות מאגרה ל Varanasi, ובה בעת, בודק מה ניתן למכור לי באותה הזדמנות.
אין ברירה, יש לעשות מעשה, ולפנות לישבן ממנו צומחות הרגליים; לוקח ריקשה בנוהל ההתמקחות הרגיל, ומגיע לתחנת הרכבת בעיר. דלפקים עמוסים. העומדים מאחורי רומזים לי, בהישענותם עליי, שהמרחק ממי שנמצא לפני לא נכון, גדול מדיי.
אני רוכש כרטיסי stand by, מ- Agra ל- Varanasi אפילו מחלקה ראשונה – כרטיסים רגילים בכלל אזלו, בתקווה להימצאות מקום פנוי.
לוקח ריקשה למתחם רובע Janpath, שם חנויות השפע, האבן גבירול של דלהי. רוכש חולצת ג’ינס בחנות Levi’s, מאבד, לדעתי בחנות, את נרתיק הסלולרי המדליק שרכשתי במומבי, מתרגז מאוד, הולך לעשות אינטרנט.
17:40, מקבל sms מאיריס שמבקשת שאתקשר אליה. הבקשה מוזרה. הבאסה של איבוד הנרתיק שמעיד על פיזור במקום שצריך להיות מדוייק הישרו עלי הרגשה רעה. ביקשתי שתתקשר אלי. איריס מבררת את הרגשתי, מעדכן שמרגיש יותר טוב, ואז מספרת לי שהבית נפרץ; בהסתכלות שטחית ראשונית, הכל הפוך מבולגן, לא נראה שמשהו בעל ערך נלקח, כולל לא מצלמות מכשירי חשמל ועטים, בשלב זה רק כ- 400 שקלים מזומן של גיל. אני במסעדה. ממשיך לאכול. עובר לסניף ה- Barista המקומי, כמה חנויות ליד, פתאום, כברק, מבזיקה השאלה, האם המחשב הנייד נמצא? שולח sms שואל. איריס לא מוצאת את הנייד.
בניגוד למומביי, אולי בשל היותי שם עם מישהו, הפיזיולוגיה – שלשלול וחום, אובדן זמן טיול יקר מפז, לא ראיתי משהו מעניין בעיר, השירות המופתי בשלושת הסניפים האחרים של Barista, וכאן הטעו אותי עם תחושה של על גבול הרמאות, כמעט נדרסתי בחציית הכביש, המעקב של הולך הרגל, מקווה שבמנותק מהידיעה על הפריצה, אובדן המחשב, הטלפון וכסף מזומן של גיל – מכות שניחתו שאין להן קשר להימצאותי חרצו את התייחסותי למקום – כמאיים.
נהייתי מיסטיקן? חש מאוד שלא כאן. כולל מישהו שהחל לנוע אחריי. הנחתי לו לחלוף על פני, ואז הסתובב פנה אליי ואמר ‘שלא תחשוב שאני עוקב אחריך, בשבילי אתה לא alien.” את הקטע הזה כתבתי הן במחברת והן יחד עם כמה עמודים לפני ואחרי במוצאי שבת, עד שתיים לפנות בוקר. למחרת, באופן מדהים לחלוטין, כל תוספת חמשת העמודים שהקלדתי, לא נמצאה, וזה כלל לא חשוב אם המידע נעלם מהתרשלותי בשמירת הקובץ, פעולה אוטומטית כל כמה שניות, ולא זוכר שקרה לי. אובדן מידע, זמן ורעיונות. לא יכול להימנע מהאסוציאציות של, ‘הוכחה לקיומו של האל’, הבראהמינים שלא שיתפתי עימם פעולה קודם בפושקר והמיטו עלי את קללתם או מנעו ממני איזה קרמה טובה מתבקשת, כפי שהבטיחו. האם אוסף התרחשויות של מקרים המתנקזים לצמתי זמן ומרחב שאין ביניהם קשר ברור מעוררים את הצורך בהסבר רציונלי ומאמצים את האמונה הכי זמינה שיש? האם אסוציאציה זו מהווה את הבקע במבצר הרציונליות? האם תחושה של צרה יחסית, מעודדת הִצמדות למעקות שליטה וביטחון, ובהיעדר רציונליות נתפסים אל המיידי שיש? ואם כך, במה יאמינו המאמינים פחות ברציונליות?
בדיעבד, החדשות הטובות הן, שהמחשב נמצא, וידידי האמן הביא אותו אלי לתאילנד בהמשך, וכן העטים והציוד החשמלי. החדשות הרעות, שהמזומן של גיל, שעון מעאפן מזוייף, Omega De Ville בן 20 שלא באמת אהבתי, והכי חשוב Jaeger LeCoulter Memovox בן 50, עלי 27 שנים, אינם.
מאידך, נהג הריקשה ביקש מחיר לא סביר נמוך בתשע וחצי בערב על מסע בן 30 דקות ברחבי העיר העצומה הזו, אז קבל ממני אקסטרה. במלון מבקשים ממני 300 רופי ל- 30 דקות גלישה – מוותר.
