משך הקריאה: 139 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
31.1.04
Agra
דטרמיניזם
“המקום הזה כל כך חסר תקווה, שיש לפוצץ את הכל ולהתחיל הכל מחדש” ח’.
שבת בבוקר. ל’ הזמין נסיעה לאגרה. $50 לראש. מכונית עם נהג צמוד. לא סגור על מה כלול ומה לא. לא אוהב את זה. לא את המחיר, לא את אופן הסגירה. לא את התכנים, לא את האופן ולא החברה. הנהג עם המכונית אוספים אותנו לכיוון אגרה.
הצפירה כאחד מכלי התחבורה. שלט Blow Horn על אחורי כל משאית. הנהג שלנו, שילוב של עצבנות אנטי־תזה לשאנטי המקומי ואקספרסיביות מוטורית מקצין לרמות בלתי סבירות בעליל. הוא נוסע אגרסיבית ועל הצפצפה ברמה כזו שאחרי שעה המטרד בלתי נסבל. אני, מתסכול או כרמז או אולי כהתגוננות, מעדכן אותו, שצפירה במדינות מערביות תפחית ממנו 2000 רופי. ‘מה הייתי מקבל על עשר צפירות’ הוא שואל משועשע. ‘מאסר’ אני משיב. הוא מסביר שאם לא היה צופר היה handicapped. לא מבין את ההקשר, והוספתי שעל רמת צפירתיות כשלו הוא היה executed, בניסיון נואל ונועד לכישלון לעורר לו את החרדה ואולי את ההימנעות או לפחות את הפחתת השימוש.
נוסעים כ-4 שעות בכבישים עמוסים ביותר. ככל שמתרחקים מניו דלהי, רמת הריקשות הן המכנית והן החיצוניות הולכת ויורדת, נוסעת ומדרדרת, המוטציות המכניות הממונעות מתגלות כיותר יצירתיות ופרועות. לפחות עיצובית. בכלל, נראה שאין שום דבר חדש ונקי. הכל חבוט, מלוכלך, עקום ושרוט. שלטים מכוניות, משאיות, אוטובוסים, בתים, כאילו מהתחלה הכוונה לבנות עקום, זול, מלוכלך, חלש ונחות – ‘שוק מוטה מחיר’.
הנהג מרגיש חובה לתת לנו ערך מוסף על נהיגתו ומסב את תשומת לבנו לאירועים נוספים. ל’ לא משתף פעולה. נהגנו, שצפירותיו לא מהוות המלצה לשלווה המזרחית הידועה, גוער בו – you are not interesting in nothing, just in sleeping.
נעצרים על ידי שוטר. הנהג נקנס ב- 200 רופי, לא ברור לי על מה, טוען שגם לו לא, ומצב רוחו נעכר לגמרי, וזאת ללא השפעה ממתנת על רמת הצפירתיות, בעוד שהאגרסיה בנהיגה עולה.
עוצר בארמון שמהווה פרומו לטאג’. אין עניין. ‘המשך’. אני מוטרד מהתאורה – אביך. חוצים את Agra לכוון הטאג’ מאהל. המקום מוזנח ברמות קשות, ומבחינתי רמת הזיהום שוברת שיאים, עד כה.
מעמדות
בהודו ארבעה מעמדות; כהני הדת הברהמינים הם המעמד העליון, אנשי הממשל הם המעמד השני, אנשי הצבא השלישי, והמעמד הנחות, untouchables הם התחתית.
בני המעמד הרביעי ישובים באופן שרגליהם שטוחות בכפותיהן על הקרקע, כמו בעמידה, וישבנם כמעט נוגע ברצפה, הברכיים נוגעות בכתפיים. מיומנותם במלאכת הניקוי כה גבוהה, שהם מתנועעים באופן שנראה כלא טבעי, תוך כדי ניקוי בסחבה או באסופת זרדים, ועושים זאת כמכונות, כאילו שהטמיעו את מעמדם פיזיולוגית, כהוכחה של surviving of the fitters.
מגיעים לאתר. כמו תיירות אמריקאיות תכולות שיער, מחנים, מוסעים בתשלום כקילומטר, רק אנחנו באוטובוס, משלמים 750 רופי, מחיר מיוחד לזרים, בדיקות קפדניות שאיננו מכניסים אוכל או חפצים שיכולים להזיק לאתר – שכיית החמדה, זו המילה. ישנה הקפדה לא אופיינית על שמירת המקום. מחכה לנו מדריך, הסברים המוכרים מ- Lonely Planet, ללא ערך מוסף.
טאג’ מאהל
הטאג’ יפה. מרשים – זו המילה.
מבחינתי, היום אני מונחה התפעלות מתכנים אחרים. תאורה לא ידידותית. מסתובבים שעה. כמו בבית קפה אופנתי עם כיסאות לא נוחים לקיצור שהיית הלקוחות, המקום מאורגן כך ש’עשו סיבוב, צלמו, צאו.’ נלקחים לאכול אוכל של תיירים במסעדה של בוגרי הטאג’. מולנו בשולחן ארוך, קבוצה של איזה שלושים איש בגילאי 55 – 65 שירדו מאוטובוס ממותג Ofakim. עשו ניו־דלהי, ג’איפור, ואגרה. שבועיים. זוג מרעננה, האישה במונולוג יורה שהם “נלקחים ליותר מדיי חנויות”, “הילדים יצאו מהבית”, “הגיע הזמן שאנחנו נצא לטיול, היינו יכולים להיות מוצ’ילרים. החלטנו לא בהודו. אבל הילדים שלי מוצ’ילרים. לא בהודו. כמה זמן אתה מטייל? סה”כ ששה שבועות? זה לא מוצ’ילר”. פסקה.
בהתעלם מהדינמיקה הקבוצתית והחווייה של חו”ל, לא הייתי ממליץ על מסלול בפורמט כזה כפלטפורמה לחוויות; שלושת מקומות אלה אינם מצדיקים, לטעמי, את הנסיעה. היות התיירים באוטובוס מוגן מפני הכאוס הסובב מהווה מגן מפני החוויה העיקרית שהודו יודעת לספק. גם הם נראים לי על אלו שיחכו עד ליציאה מהודו כדי להעיד עד כמה נהנו.
שורה על כולנו מעטה של, לא נעים להודות – אכזבה. הציפייה מהטאג’ מאהל למשהו גרנדיוזי לא התממשה. לוקחים אותי לתחנת הרכבת. מבקש שימתינו לי במכונית כדי לוודא שנמצא במקום הנכון. פקיד אנטיפת במיוחד – לא לי, במהותו הקיומית, לכל הפונים, אומר שרק ב 18:30 יהיה confirmation לכרטיס שלי.
ואז התחילה הסאגה. כדי לנוע בחופשיות אחסנתי את המוצ’ילה. פגשתי נהג מונית שהפעיל עלי מכבש שלא שרדתי, בחן את הכרטיס שלי, ועדכן אותי בנחרצות, שאני בכלל לא בתחנה הנכונה. יש עוד אחת בצפון העיר. לא יודע אם להאמין. אחסנתי בכל זאת – 10 רופי.
הבחור חכה לי מחוץ לתחנה. כוונתי אותו לקפה Barista הקרוב. בקש 50 מתפשרים על 20, מגיעה המונית שלו עם נהג, נכנסים, והוא מביא אותי לחנות קפה. חנות שמוכרים קפה להכנה. Barista בקשתי. אין באגרה אמר. התחלתי לכעוס – זה לא מה שסכמנו כשעליתי למונית?
בקשתי שייקח אותי לאינטרנט. חנות ליד – יקר באופן בלתי סביר. הוא השתדל. ניסה לרצות. הציע שייקח אותי באותו מחיר למקום אחר, יחכה לי, יאסוף אותי וכל זאת בעוד 20, סה”כ 40 – 4 שקלים. כעוס ומסכים, נוסעים. לאחר נסיעה ארוכה הביא אותי למקום. צריך להשתין, אין היכן. חזרתי למונית, אמרתי לבחור שאני צריך שירותים. לוקח אותי הלאה למלון, השתנתי, החזיר אותי לאינטרנט, קבענו לעוד שעה. גלשתי פחות מחצי שעה, תקלת תקשורת. יצאתי הסתובבתי, שוק מקומי, אין מערבי אחד. המוניטין הרע של אגרה כמקום עויין בא לביטוי מלא בביקורי שם.
כורעים וחוראים
בנסיעות הרכבת מגוון מראות קליידוסקופי; במישורים, רמות, גבעות והרים, בתים, צריפים, בקתות, חורבות, פחונים, אוהלים, סככות, וכיסויי פלסטיק כחולים וירוקים, ימים, אגמים, נהרות, נחלים, מעיינות, ביצות ושלוליות, שדות, חקלאים, כלים מוטוריים עשרות גלגלים, סטנדרטיים שלושה ושניים, מוטציות מוטוריות מזנים שונים ובעיקר משונים, בעלי כנף מדגמים שונים, בקר למינהו, ילדים, משחקים עפיפוני נייר ומעיפים קריקט, ואנשים, כורעים, חוראים בעצם, במרחב באופן שנראה שבין יתר הוראותיו גנדי כלל בחזונו לטייב את הקרקע בפירות ישבנים.
כל ריקשה עוברת פותחת במסעות שכנוע שאעלה עליה. בלי הבדל אם היא ממונעת או מדוושת. הנחוש מביניהם ששמע את הסברי לכך שאני מחכה בפתח האינטרנט לבואה של המונית המתין איתי חצי שעה, כדי שאם לא יגיע או סתם יתמהמה הוא יהיה שם כדי לחייב אותי ב- 20 רופי לתחנת הרכבת. והמונית הגיעה, בדיוק בחמש.
הגענו לתחנת הרכבת, קבלתי confirmation שאכן יש מקום ברכבת והדיאגנוזה של הנהג שאכן התחנה היא השנייה בעיר התאמתה. שחררתי את המוצ’ילה, ופניתי החוצה, שם הנהג ובעל הבית המתינו לי. הציעו לי עסקה מתוחכמת – הביזנס האמיתי והחבוי, שבעבור אותם 40 רופי שטרם שילמתי, אלקח לתחנת הרכבת השנייה, אם אסכים לעבור אצל שלושה מחבריהם. ‘סחורה מצויינת’, לא, לא אתחייב ברכישת שטיחים, מתנות או כל סחורה אחרת.
התפשרנו על שניים. במסגרת תפישת העולם של הנחישות הפסיבית הם מקבלים 20 רופי על כל מי שהביאו ל- Indian Cottage Enterprises. שם כבר יעוררו את צורך שלי ברכישה. הביאו אותי לשתי חנויות. לחץ הרכישה על גבול הבלתי נסבל, ועם זאת גם חסר סיכוי. בסוף שנעו אותי לתחנה. נתתי להם שטר של 50. הם כל הזמן שניים, ולעומת זאת אין להם עודף. בקשו שאשאיר להם 50. סרבתי. והתעשתתי, צריך לשים גבולות על השפעתם על התנהגותי. החיפוש נמשך וצולח והם מחזירים 10. לנהג שהיה נחוש יותר בבקשה לוותר, החזרתי את ה- 10.
