משך הקריאה: 139 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
Pushkar
קונה כרטיס אודיפור-פושקר. מגיע למשרד היציאה ב- 10 בערב, נראה לא טוב. זה מתחיל שהקביעה עם נהג הריקשה שהביא אותי מהרכבת למלון שלשום, שהראה לי ספרי המלצה על אישיות יוצאת דופן ושרות מלכותי, לא מופיע לקביעתנו.
במשרד חברת האוטובוסים מבקשים ממני להמתין למועד יציאת האוטובוס. כשהמועד עובר, ניגש לברר ומנהל התחנה מעדכן אותי שיש תקלה – הנסיעה לפושקר בוטלה עקב היותי הנוסע היחיד. במקום זאת, מנחם אותי המנהל, יעלה אותי על האוטובוס ל- Ajmar, הממוקמת כ- 11 קילומטר משם במחיר 10 רופי. הוא אף מחזיר לי 10 רופי מה 95 ששילמתי. ברור לי שהמעבר יעלה יותר, ועם זאת גם אין לי ברירה וגם מתפעל מהאופן שהבחור מטפל באירוע, הוא עוטף אותי מכל הכיוונים, ובעצם, let’s face it, אין לי עליו כלום. מורה לי להמתין. כעבור 5 דקות המנהל מנחה את העוזר שלו, שיש ניגוד מדהים בין חזותו ההירואית לצליעתו הקשה, לקחת אותי לאוטובוס. הולכים דרומה 10 דקות. אין אוטובוס והעוזר נעלם. הוא חוזר כעבור כמה דקות, “בוא” פוקד עלי, עושים את הדרך חזרה. כעבור עוד 10 דקות המנהל מורה לעוזרו שוב לקחת אותי. הפעם הולכים צפונה 10 דקות, מגיעים לאוטובוס הודי, מין אנייה יבשתית מעוותת עיצובית.
מניח את המוצ’ילה בתא המטען, עולה למושב, תאורה צבעונית וילונות מצועצעים על כל חלון, ומין עציצים ללא צמחים או טמבורים עם שוליים שחורים פזורים במעבר.
עציצים? טמבורים? מסתבר שרפרפים. כשהאוטובוס, או בעצם נוסעיו, סובלים מהתפוצצות אוכלוסין ישבנים מקומיים ישובים עליהם
עם היציאה לדרך, כל כמה דקות הנהג עוצר ועולים עוד. הצפיפות. הריח. בנוסף לריח הגוף של אנשים עם רמת הגיינה תחילית לא מי יודע מה, זה שלפני נופח את בני מעיו כאילו בריאות ילדיו תלויה בעוצמת הרעש. והריח.
אופייני לנסיעות בינעירוניות בהודו, נראה לי ש- 300 הקילומטר ליעד עוברים בין חצרות בתים. בנסיעה, המכונה העתיקה יוצאת לעקיפה כשבנהיגה רגילה המרחק מפנסי המכונית המתקרבת ממול מחייבת חזרה לנתיב. וכך, בשנייה האחרונה לפני שמתנגשים בפגוש ממול במיומנות שהוטבעה מניסיון רב, חוזרים לנתיב באבחה אלימה. לאחר מספיק אירועים מעין אלה הסכנה הופכת לסטנדרט קיומי, נרפה, מתרכך ומתנקז לאווירת שאנטי.קיבלתי החלטה אסטרטגית שכשאצטרך להשתין, לא אתאפק ואבקש. בשני המקרים שעוצרים להעלות נוסעים מבקש לרדת והאוטובוס אכן מחכה לי. מה היה קורה אם לא?
פניה לרגש בשיווק
מה ההבדל בין שימוש בלחץ רגשי לבין נחיתות טכנולוגית חברתית?
מצד אחד מופעל עליי לחץ בלתי פוסק להשתמש בשרותים ומוצרים שאינני רוצה וצריך, ומצד שני במוצרים הכי יקרים במערב השיווק מופנה לאמוציות ולא לרציונל.
ב- 4:30 כבתכנית, נוחתים ב- Ajmar. לא ברור לי למה הנסיעה לא מגיע לתחנה מרכזית. להמשך לפושקר צריך להגיע לתחנה המרכזית. חושך קר. מאוד. עדת נהגי ריקשה מתקיפה; 30 רופי לתחנה, 300 לפושקר. משחק אותה קשוח- 10 לתחנה, 100 לפושקר. מוצא ריקשה ב- 10 לתחנה המרכזית. הוא משכנע אותי לנוע לפושקר, לוחץ אותו ל- 100 ולאחר ששוטח בפני את תלאות הדרך, השעה, העובדה שצריך לעבור רכס תלול ולחזור ריק, מסכים לתנאים. קר מאוד ואני מצטער על ההחלטה – היה עדיף להישאר במקום הקר מאשר לדהור בריקשה ברוח ולקפוא. בכניסה לפושקר נעצרים ליד מין בודקה והנהגוס מסביר שיש passenger charge. שו? חוזר על כך. 25 רופי. ‘יש קבלה?’ אני שואל. “35 לקבלה, 25 ללא”. משלם לריקשה ומשלח אותה.
5:15, ממתין בגרסה ההינדית של בודקה, עם עוד 8 קוריאניות באותו מצב אליהן חובר. מחליטים להתקדם. הולכים כקילומטר ועוצרים במסעדת צהריים של thali, שם יושבים כשעה עד שבעלת הבית מעלה את רמת רמזיה לגבהים שחייבים להתחפף. ממשיכים, יש להן המלצה למלון UK, מנווטות, מצחקקות כעדת אווזות, אנגלית חלשה אבל נחמדות. 150 רופי ב- UK נראה להן יקר מדיי. מחליט לקחת ונשאר. מתקלח נותן כביסה ויורד לעיר.
גאווה לאומית
באחת החנויות שומע טון כועס “I am not Israeli, I am French” מבחור צעיר, נאה להפליא בלוויית שתי נערות עומד על זהותו הלאומית משיוך מוטעה, ולפי הטון גם מעליב, של מקומי.
עיר קדושה. סביב לאגם עטים עליי כוהנים בראהמינים או מתחזים (משנה?), רואים שאין עלי את Pushkar Passport- שרוך אדום קשור על פרק היד. מזהים בי פוטנציאל ומציעים לי פרחים. אומרים שלא רוצים כסף לפרחים, אלא כמידה של הכנסת אורחים, ומנחים אותי לרדת עד עשרה מטר מהאגם, לחלוץ נעליים, להיכנס למים, להשליך את הפרחים, ולקבל ברכה. ואז לשלם כסף לבראהמין המלווה. המחלוא שנדבק עלי מפרש את מבטי כ”אם כבר, אז עניי עירי קודמים” בצדק, ומוסיף – Respect us and we will respect you, רספקציה כספית אני משער, והוא מתבאס שאני מסרב. יש מי שמסביר לי את מה שכבר הבנתי, שעד שלא יהיה לי צמיד על היד, לא יניחו לי.
אני מתגונן. כמצב. לא מתאים לי. אולי נלחם בטחנות רוח. נראה שיצר הקיום והשרידה שלהם חזק משלי, או לפחות מתבטא בעוצמה גדולה יותר, ועם זאת לא מתאים לי. זו המחאה שלי על המתחם האישי המחולל, נפלש, כל הזמן ללא התחשבות, או בשל ערכים תרבותיים שונים, בהצעה לשרות או מוצר, או סקרנות שמהווה פתיח לדיאלוג, שלעיתים קרובות, מדיי, מעיק עלי. לי זו מעמסה רגשית כבדה. יותר מהלכלוך, הסירחון התנאים. כאן בפושקר התעוקה עולה לרמות גבוהות יותר ממקומות אחרים, רמת הדרישה, כמותה, התגובה להדיפתה.
אני רואה את ראסל נאנק מכל הוצאה, שתי צעירות מנתניה שעושות פעמיים את הדרך פושקר-Varanasi, כעת בשלישית בפושקר, מקום מאפשרים להן שהייה בכיף. בזול. הן לא ביקרו בטאג’ מאהל, שכן אמנם המקום ממוקם בדרכן בין Varanasi לפושקר אך הביקור באתר עצמו כרוך בהוצאה של 750 רופי. לא פחות מעוצמת ההוצאה זו גם התרסתן על עושק ההודים את הזרים. והן, ‘הן לא פראייריות’, יראו להם מה זה.
