מיכאלי – רדיקליות, לא פרוגרסיביות

משך קריאה כ־ 8 דקות

הבחנה בין העבודה לפרוגרסיה:
שוויון > חופש

ניואנס ההבחנה בין העבודה בראשות מיכאלי למרצ הרעיונית: שמרנות אישית עם טוויסט הקצנה פרסונלית לעומת חתירה רעיונית לקידמה והתנהלות שמרנית.

מפלגת העבודה ומרצ

באיוולת פוליטית, מתמודדים בבחירות 2021 בנפרד. שלא בטובתן המפלגות המיטו קושי על מיגור ממשלת ימנית אף ששתיהן מקננות בסמיכות על ספקטרום השמאל הפוליטי. הן החלישו עצמן וולונטרית בחזית הפרלמנטרית בכך שלא אחדו כוחות ולא גייסו דמויות בעלות ניסיון ונפח עשייה. הן אווררו את ההתנהלות הכאילו ‘אסטרטגית’, שאופסנה לרגע אצל מצביעי השמאל שהתאכזבו אך לפני שנה, דחקו אותם לאופציה כאילו ‘טקטית’ של ‘המפלגה הגדולה’ – הקונסרבטיביות, כשבפועל ממצבות עצמן כאקזוטיות, מבריחות מצביעים חוששים מאחוז חסימה.

שלא בטובתן, סוגיית ההבחנה ביניהן – שולית – הוצפה בפני מאגר מצביעיהן המצומק, ומתבטאת בהיסטוריה הביצועית הרעיונית, ובסוציולוגיה של תומכיהן המסורתיים. כעת עיקר השוני מתמקד בפרסונות העומדות לבחירה:

הפרסונה הדומיננטית בעבודה מייצגת רעיון משני,
הפרסונות המשניות במרצ מייצגות רעיון ראשי

טרום בחירות מרץ 2021, מיכאלי היא ה- it girl במרחב הפוליטי. ייתכן שעד שהטקסט נקרא תוקף ה-it פג.

רובד העדכנות המיכאלית מונח על מצע היסטורי של מפלגת הקמת המדינה, בטוויסט. מ- 1977, המפלגה התקשתה להתמודד עם התפתחות פוליטיקת זהויות שהופנתה כלפיה מאלקטורט חש מודרות על ידי ממסד שנוצר על ידי מייסדי מפלגתה. העבודה על התנצלות אהוד ברק, ייבוא אבי גבאי, ובשיא – בשפל – ניסיונה לספוח אוכלוסיות שנטשו וכעת עוינות אותה, נפרץה עד זוב מצביעיה.

כעת, העבודה בראשות מיכאלי התעוררה, אטרקטיבית לבעלות הכרה ‘פמיניזם חותר שוויון’, ולשואפי טרנד ‘עת הנהגה נשית’, משפט שקול ל’הגיע זמן לראש ממשלה גבר’.

במטרה לספוח מצביעי עבר מתרפקי סמכות ממוסדת, ואולי להקהות מעט רדיקליות, מיכאלי מרפררת לרבין; חלקו הנהגת מפלגה, ערכים – לא באמת.

המצפן האידאי של מיכאלי בניווטה במרחבי פרט–חברה–ריבון – להלן פוליטיקה, הוא ‘שוויון’, שיושג בניתוץ מבנים קיימים ובניית הגנות מגדריות, ביורוקרטיות, חוקיות, דמוקרטיות, להשגתו.
קידום חופש, הסרת חסמים, מניעת בניית קונסטרוקטים רעיוניים – משניים עבורה. במתח בסוגיות פרט–חברה/ מדינה בין ערך שוויון מוחל על פרטים לערך חופש הפרט, מיכאלי נוטה לקולקטיב חזק, מובחן, נרטיביסטי, לאומי צביוני – יהודי, כופה שוויון על פרטיו, בעיקר בהיבט מגדרי – בשאיפה לניתוץ הגמוניה פטריארכלית.

מיכאלי מטיפה לנתץ את מוסד הנישואין. ‘נישואין’ הוא מתן תוקף דתי, מדיני, לטקס מסמל קשר זוגי? יפה. פירוק קונסטרוקט ביורוקרטי. בה בעת מיכאלי מקדמת חוק ארבע פגישות ‘הדברות’ למתגרשים. האללו? מותירה את המדינה במשוואה, מחליפה קונסטרוקט אחד באחר, חדש.

שוויון ניתן לתפישה רציונלית על ידי תודעות בוחנות בלתי תלויות. החלתו ניתנת לבחינה פשוטה. עם זאת, ‘שוויון’ מכיל פרשנויות על אמצעי הבחינה ודיוקם ועל הכלים היישומיים להחלתו.

יישום פרקטיקת ‘שוויון’ על ידי מיכאלי התבטא בפריימריז נשים–גברים. נעשה. האם הפרדת התחרות בין מועמדים לשני מסלולים מגדריים הוא שוויון? זהו מימוש היבט ‘שוויון’ מְתָקן נתפש, אם הגורם הנמדד הוא ‘ייצוג מגדרי’. מה על ‘שוויון קולות’? האם יש שוויון מספרי בין מצביעות למצביעים? ‘שוויון’ זה עלול ליצור עיוות בו קולות מצביעים שמועמדת כלשהי אולי קבלה, רב יותר ממספר קולות שמועמד שמוקם גבוה ממנה זכה, וזאת בשל תחרותה עם בנות מגדרה, לא מולו. אולי חופש הצבעה היה מניב יותר נשים? זו הדגמת טיפול בערך שוויון מספרי ביורוקרטי, מקומי, זמני, תוצר א-סימטרי לפסאדה סימטרית נשאפת – הושג שוויון בין מגדרים, אולי מועמדות אחרות נדחקו, כשבפועל  ערכי ‘חופש’ ושוויון קולות המצביעים הופר.

ברור שאין שיטה מושלמת. השאיפה היא לחתור יישומית לקידום ערך מסויים, לשיטתה – ‘שוויון בייצוג מגדרי’. ערך לגיטימי לבחינת השואפים לכך. שולמית אלוני הקימה את רץ, זהבה גלאון הייתה יו”ר מרצ וכן תמר זנדברג. אלה ביטויי שוויון נעלים, שכן הושגו בחופש בחירה, ולא בכפייה ביורוקרטית.

אידאלית, שילוב נשים, ערבים, חרדים, חד-מיניים וקבוצת אנשים מובחנת אמורה להיות אורגנית, שקופה כמי שנמנים על אטרי יד-ימין, או מרכיבי משקפיים. הגישה שכדי להגיע לכך יש לכפות אינסטרומנטים משווים, אפליה מתקנת – בשם דמוקרטיה ושוויון מעוותים שוויון ודמוקרטי. מבחינת תומכיה, גישה חותרת תהליך אבולוציוני נתפשת כמשמרת הגמוניה קיימת. ברור.

לדעתי מיקוד באג’נדה חותרת שוויון מגדרי כ’התמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית’, התכתבות עם מפלגות מגזריות שמהוות רפלקציה של ייצוג מנהיגיהן, אתנית: ישראל ביתנו בגרסתה ה’רוסית’, ש”ס המזרחית, מפלגת התימנים. אמוניות: מפד”ל, דגל התורה, רע”מ – מנצור עבאס. מפלגת על בסיס גזע טרם הוקמה. כעת, מפלגה מושתתת מגדרית, נשים וגברים שואפי ניהול נשי. סוג של מיקוד מתכנס אישיותית, אינו כללי רעיוני.

חשיבותה של מיכאלי היא באנטיתזה לתפישה הקונסרבטיבית של מוסדות הנישואים והדת. היא מציעה מבנים חדשים ש’יימצאו אם רק יחפשו אותם.’

לערכיי, ערך ‘חופש’ נעלה על ‘שוויון’, שכן ‘חתירה לחופש‘ מכילה את ערך ה’שוויון’, אם מוותרת מקדמית על מטרה להגיע לשוויון מחלט – הבנה שאין שוויון מחלט. ערך ‘שיוויון’ אינו מכיל חופש, שכן החלתו באופן גורף מתנגש עם חופש.

שאיפת מיכאלי להטמעת ביורוקרטית מדינתית, כפיית מבנה כלכלי מובחן, משווה רְוָוחתית אזרחים, נוטה להנחלת ערכים ‘נעלים’, כוחנית ‘רובספיירית’ משהו.

מיכאלי חותרת אתוס יהודי ציוני משותף. כמיהה לאתוס סותרת חתירה לרציונליות, אלא חותרת פרגמנטציה אנושית והפרדה מגזרית, קישורים אד־הוק על בסיס מיסטי משותף.

מיכאלי מייצגת תוכן, תפישה, קול ושפה מובחנים; עיקר משנתה חֶברָתי מגדרי –  מדגמנת רדיקליות, מנתצת קונסטרוקטים קיימים והחלפתם באחרים, לא פרוגרסיביות כללית חותרת ניתוץ קונסטרוקטים אמוניים לטובת חופש הפרט. ככזו, קולה חשוב, משמש תזה מוספת, מותחת מעטפת, שסינתזה פרוגרסיבית חותרת חופש ורציונליות מושפעת ממנו מעשית גם לכוון רעיון שוויוניות. הסינתזה, אני משער, תהיה ערעור ופירוק קונסטרוקטים, בהליך לא סדור, שאינו קוהרנטי, לא ליניארי, עם שיהוקים גיהוקים וריאקציות, ועם זאת בלתי נמנע. אני הייתי מעדיף אותה כחלק מגוף פרוגרסיבי.

Share

הערות? אשמח לתגובתך