הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
קלוד מטפל כמעט שני עשורים בקטנועיי. הוא לא צרפתי. גם לא מרוקני. עיראקי. קטן קומה ונאה באותה מידה. “המשכילים אצלנו בעדה נתנו לילדיהם שמות צרפתיים” הוא מבאר, מציין את אנרי, אחיו הגדול, בעליה של גלריה לאמנויות בניו יורק.
יחסינו מפלרטטים בין תקשורת רוויית חן ואינטליגנציה רגשית שלו, המייצגת חברות, לבין זו שלי, הצייקנית שלא נוטה לשיתוף פעולה כזה, מסתייגת.
החיוב כולל לפני המעשה ‘ככה וככה’ ויש לי את התחושה העמומה שלאחר המעשה המלים המשככות מלוות את החיוב הגבוה מהמצופה.
למה אצלו? יותר זול מהאלטרנטיבה המסודרת בהמשך הרחוב.
בחלופות פחות מסודרות בוטח, מחבב ומתפנק מהן ובהן פחות- קלוד מתוק, זמין, ונותן לי חלופה מוטורית אסורה.
אתמול ביאס אותי. כבדרך כלל, קבענו מועד טיפול, בהיכרותי אותו אשררתי טרם, שלא במפתיע ביקש ארכה, הגעתי לארכה- האיש איננו.
שואל את שכניו- ‘אם לא הגיע, כבר לא יגיע’, מבארים את התנהלותו. חדשות רעות- אם מגיע, ובטוחני שיגיע, רק אני על הפרק. לא טוב.
ממתין, מתקשר. משיב לי באינטליגנציה רגשית שלי אין את התאימות אליה שהוא ‘אוטוטו במוסך’, ושהוא ‘מאחר רק לאלה שאוהב.’
הגיע. לא מנסה להסתיר שמכועס עליו, וערל לניסיונות מתיקותו המשככת, כלומר לטיפולו בתחושתו הלא נעימה שאני כועס.
כאן – בתחזוק התפישה שלפני שמשקר לאחרים, שזה אולי לא ראוי וגם כן לא נאה, ועם זאת אם הצורך עולה והתמורה מספקת- אמחל על הערכים ואשקר, את עצמי, מחמל נפשי ממש לא רוצה- זמני בעיתות אלה, לא נעים להודות ובה בעת מאד מדוייק לאבחן, לא במיוחד יקר. כלומר במיוחד לא. כך שמתרגז כהתניה להפחתת ערך לזמני, אולי מזלזולו- לא זה המקרה, ובכל מקרה- תגובה שלי אינסטינקטיבית להתנהלות הנתפשת כקולית על ידי מבצעיה, וככאוטית על ידִי.
מצייד אותי בגרוטאה חליפית שמחזיר לחיים עבורי, ומשלח אותי לדרכי.
הנחתי את הכפפות מאחורי מגן הרוח מקדימה, ורכבתי אל עבר השקיעה.
ליד המאורה הפרסית, שם לעתים סועד צהריים, הרגשתי איזה רפרוף ברגלי הימנית. התעלמתי, וכשהגעתי ליעד- הבנתי, הכפפות.
כסיות קרועות אלה התקבלו משומשות מברק לפני כ- 8 שנים, די באותו מצב. אפילו צילמתי אותן לפני שבועיים על האופנוע ושלחתי אליו.
תחבתי בהן מגנטים, פטנט שישמור אותן יחד כשאינן על כפותיי, והרגשתי שבשכלול זה אני תורם את חלקי לעולם המוטוריקה הדו-כפפית כטסלה לחשמליאדה.
הכפפות, למען הסר ספק, על השכלול שבהן שוות אולי 5 שקלים נומינלית, יותר סנטימנטלית, ואני מתרתייח.
כשחזרתי לקלוד לאסוף את שלי ולהחזיר את שלו, מספר לו.
הוא מוודא האם אני מאשים אותו באובדן הכפפות.
ממש לא, אומר לו, ולעצמי טוען חמורות, שהסחת דעת רגשית פעוטה שקלוד היווה לה טריגר, גרמה להתנהלותי.
קלוד שיורד ממנגל הנאשמים, עובר לדוכן המנחמים, אומר לי ש-
‘לא נורא’,
ו’חסכת בטיפול’,
ומציע לחפש לי אחרות.
אני, מר הנפש, שמזהה את המתיקות המתכוונת, שואל אותו- ‘תגיד, אתה מנחם אותי?’
‘אני מנסה’, משיב.
אני פורץ בצחוק-
אשכנזי אטום, חסר אינטליגנציה רגשית, מוכן להפקיע את תחושות הערך שלו מעצמו,
להפקידה בידי קלוד,
ולהפקירה למתק שפתיים מפיקות מלל?
