החלטנו כמה מדיירי המלון העובדים בלואנדה, אנגולה, לנסוע ביום א' לאיזה חוף.
הייתי שם, בחוף.
לא סיבה להגיע.
כן סיבה לצאת מהמלון.
נה נה ני נה נה נה, יש אוטו, אין אוטו, צריך לארגן מכונית.
לי יש מכונית צמודה, בשונה מחלק מהאחרים, כך שהמכונית שלי היא אופציה מתבקשת.
מיגל, הנהג שאתי, בימי ראשון בכנסייה.
צריך לשאול אותו אם רוצה.
בחדר האוכל, אנחנו מסבים ששה. אני מאתר את ארי, ישראלי ברזילאי שעלה ארצה בן 25, יכול לשאול בעצמי שאלה כזו, ובכל זאת – טועה, ונותן לדובר הפורטוגזית.
אומר לארי:
"שאל את מיגל אם רוצה לעבוד ביום ראשון. אם כן, שיהיה במלון ב- 9:00."
ארי שלנו מתקשר, מדבר עם מיגל.
פותח בהצגת עצמו,
בייחוסו כחבר של ה"שפי" – מנהל, של מיגל, לא חבר של יאיר, של המנהל,
אני מתפנה לדבר עם האחרים בשולחן.
ארי מסיים, עושה תנועה מאגרפת של שביעות רצון,
הוא איש מכירות מדבר המון, מלים מתוקות.
הארגנטינאי דובר הספרדית מחמיא "יא מניאק, איזה פורטוגזית יש לך",
וארי שלנו מעיד על עצמו: "אני גדול";
ארי מסביר שהוא לא שאל אותו אם רוצה לעבוד, אלא, פתח ואמר שהבוס שלו צריך אותו, ולכן ישמח אם יהיה ביום ראשון בשעה 9:00, ולכן מייד הסכים.
והם רואים שאני מתחמם.
אני מבהיר שלא לכך התכוונתי.
המתוק
אז אחד אומר, שמאד מאד חשוב לדבר איתם בנימוס, והשיחה עמדה בכל פרמטר של פרוטוקול נימוסי.
האדמיניסטרטור התשומתי
אחר מבהיר, שאלה הם תנאי ההעסקה, מתי שהאקס-פאט בחופש גם הנהג בחופש, ואם אנחנו רוצים לנוע בשבת תפקידו של הנהג להסיע אותו.
ואז מכביר בדוגמאות על נדיבותו, כשמתיר לאנשיו לא להגיע לעבודה בהתאם לסיבותיהן המוצדקות, או לא.
הנהג כתשומה.
איש המערכת המוסרי, הנסמך על אילנות גבוהים
השלישי, הוא מתוק, נמנע מעימותים, הוא בכלל בוחן למה התכוונה השכינה – בעל הבית, מקור הסמכות בהעמדתו לנו נהגים.
חרבן מסיבות
אני מתרגז ואומר להם, שהשהייה הארוכה פה העבירה אותם על דעתם;
הסוגיה היא בכלל 'כבוד האדם, חירותו והפרתו.' לא פחות, בהגזמה כמובן;
כבוד השואל, האם אינו מפעיל מניפולציה על הנשאל,
ובעקבות זאת, הלחץ על הנשאל, ובכך שלילת חירות החלטתו מרצונו האותנטי – סט העדפותיו, אלא מושפע באופן בוטה מרצון/ צורך השואל, ומתוך כך ריצויו.
- אני ביקשתי מארי שישאל את הנהג האם הוא רוצה לנהוג ביום א' ולהרוויח כסף, או ללכת לכנסייה כפי שנוהג בכל יום ראשון.
- לא כללתי בבקשה את עצמי, אלא את רצונו של הנהג,
[כן, אני מודע, שבכל זאת אני הוא הפונה ולכן זה לא רצון טהור לחלוטין, ועם זאת זה המקסימום שאני יכול לעשות.] - אני לא מוכן לשים את הצורך שלי על השולחן, בשלב הזה, כסיבה להבאתו – הנושא לא מספיק חשוב.
- אני לוקח בחשבון, שכשאני שואל אם רוצה או לא, ויאמר "לא", הפסדתי את האפשרות להשפיע, לשנות את ההחלטה. זהו.
- להוריכם, נשותיכם, לא הייתם פונים כך.
פרט לאחד שצידד בתפישה, האחרים דבקים בתפישתם, המתוקה, האדמיניסטרטורית התשומתית, והשכינה המוסרית.
אני סכמתי שלא ישמחו שיש אוטו, שכן מחר הולך לפתוח את הנושא שוב מול הנהג ולתת לו את אפשרות השקילה מחדש.
ארי
ארי שלנו, פנה אלי ואמר-
בחיים לא אדבר בשבילך יותר.
השתדלתי לעשות את המשימה,
בצעתי אותה,
ועכשיו גרמת לי להרגיש חרא.
