מינורי בתיירות בינלאומית

משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

בנתניה

ר’ישל’ה ואני במסע מלונות בנתניה. נשמע כמו תחילתה של הלצה חבוטה. אז זהו, גם סופה.

ביקרנו חמישה. איך לומר – על הספקטרום בין מוסדות מכמירי לב למעונות מעכירי מצב רוח.
צריך להכיר את המרכולת, לקשור יחסים כדי שאפשר יהיה למשוך להם ת’ביצים לברכיים אם, מתי וכאשר שיהיה רלוונטי.

מגיעים רכובים. לדו־גלגליים אין משמעות בעלילה למעט העובדה שאנחנו לא נראים ‘מכובדים’, בטח לא ביחס למי שבתעשיית ‘הפסאדה היא המהות’.

אמרתי לך

לראשון, חמישה כוכבים wannabe עם אסתטיקה טורקית – ליטראלי, במוצהר, כן? לשאלתי מה האספירציה לדקורציה, נעניתי ‘ארמון של סולטן טורקי’ – הגענו ב- 9 לארוחת בוקר.

הסטאף בגילאי ילדיי. יוצאי חבר העמים. כולם. כל אנשי הקבלה וכל אנשי חדר האוכל.

בכניסתנו פקדה פקידת הקבלה על ר’ “שים מסיכה”, שציית.

ימינה שמאלה קדימה אחורה, התיאומים מראש לא כל כך סייעו, חזרנו עליהם שוב – לא נזכור לגנותם. לא כאידיאולוגיה, סתם כי הזיכרון שלי כבר לא משהו.

אכלנו, אף אחד לא הגיע.
זיהינו את המנהל, עם מנהל החשבות, שלא הגיעו אלינו.
השדרה הניהולית – ילידי ישראל.

האורחים איך לומר, לא יודע איך לומר אז אתלה על ייחוס לברנרד שואו – ‘לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אותי.’

חוזרים לקבלה. “אמרתי לך, שים מסיכה!” ציוותה עלי להעלות את המסכה כך שתכלול גם את חוטמי החשוף, זו שגערה קודם בר’. מה שנכון, היא כבר אמרה קודם.

מכְּתוּב ומחוּק

אני, מספיק לי מיטה נקייה.
לא צריך עדיים וגדילים. להיפך, העושר והאביזרים במקום שאני בא רק לישון, לחרבן ולהתקלח מיותר לי עד גבול שאני מרגיש שמסתלבטים עלי.

עם זאת, השילוב הצבעים בין הוורד סבתא לבז’ עם דמוי עץ, מהול בדקורציה של שארי טינופות ‘שבתות חתן’, שהם הפרנסה העכשווית בוויקאנדים מוכי קורונה, עושים לי רע לעור פני הכמוש מראש, משרה יגון על אישיותי המרירה מראש.

קיבל אותנו המנהל האנאלי, לא חשוב מאיזו תפוצה, רק שמיוחס לה עלייה לעיר בשנים האחרונות, שהיה עסוק בלהפעיל עלינו רגולציות (של חסר סמכויות מול בעל בית תובעני כנראה) כדי שאולי נמתין עד שבעל המלון יגיע.

ביקשנו בנימוס להתקדם ולראות את החדרים.
פנינו למעלית הבודדה, מצוותים לעובדת משק, מעט צעירה מאיתנו, שהוקצתה למשימה להציג שני חדרים.

למדתי; כמה שהמלון נחות יותר כן המלווה אותנו זוטר יותר. כשהפירמידה נמוכה האצלת הסמכויות גבוהה. במפוארים ליוו אותנו הבכירים ביותר בנמצא.

בהמתנה למעלית, ר’ המיומן ממני שואל את הגברת שניכר בה שהיא קשת יום “כמה זמן את עובדת כאן.”
“לא הרבה.”
“20 שנה?” מנחש לא נופל בבור ההומור הצ’כובי שלה. “לא.” “18?” מתעקש וצדק – “13” ענתה.

עלתה ב- 1997 מקזחסטאן, כשהייתה בשנות העשרים.
ר’ מברר האם היה מצטערת שעלתה.
“למה?” היא תוהה. הניואנס של ‘בפרספקטיבה, האם היה לך נכון לעלות?’ לא הובן.
“עד 1991 היה בסדר, למדנו, היה מה לאכול. הפרסטרויקה הייתה נוראה – עבדנו ולא קבלנו שכר.”
“את מצטערת שלא עלית קודם?”
“לא.” העובדת עונה פרקטית, “הכל מכְתוּב” מוסיפה מיסטית.
“ואם המצב היה טוב?” שאל.
“אז היינו נשארים” עונה.

“ומוחקים את המכתוב” הוספתי, והיא אומרת – “כן.”

“ר’ישל’ה”, ביאר פרשננו לענייני מטה-פיזיקה, “סטאלין עקר להם ת’אלוהים, אמאמה – הכמיהה לכוח עליון מארגן, נותרה.”

יועצת יחסים

יש לי קטע – פתטי כזה, יודע, שמצחיק אותי, לא בטוח שאת סביבתי – שחיברתי לפני שנים רבות על הפרלמנט החולוני, ואז על ידידי האמן, ולמי שהייתי סומך שיעמוד בהלצה, שהייתי מעיק על סביבתי עם פנייה לזר ושואל “יש לך מה לעשות עם חבר משומש במצב מחורבן?” ומחווה עליו. ולאחר התגובה הייתי מוסיף, “אני נותן אותו חינם ללא תמורה, ואפילו מוסיף עשרה שקלים.”

עם ר’ שכללתי את זה, “יש לך מה לעשות עם בן זוג משומש במצב מחורבן?”
לאחר התגובה מוסיף “אני רוצה והוא לא מסכים, יש לך יועץ זוגיות?”

המנהל שהוצמד לנו במלון המפואר. היה נפוח משהו עם חליפה שלא יושבת עליו טוב – מה יש להם לישראלים האלה שלא מסתדרים בחליפות? – אז הפעלתי עליו את השטיק. יעני, בוא לא ניקח את האפיזודה לכזו רצינית.

יצא ממנו חיוך. “יש לנו יועצת צרפתייה אנטיפתית, נראה יתאים לכם.”

אוה, הוא מדבר לעניין. מסתלבט עלי. “מתאים לי.” והוספתי “יהיה מושלם אם היא לא דוברת עברית, שכן אנחנו לא מבינים צרפתית.”

שיווק אגרסיבי

בפתח המלון החמישי והאחרון ר’ המנוסה מפציר “לא נכנס, בזבוז זמן” חורייץ לאור מראה עיניו.
אני מתעקייש. נחשף, לומד, חווה, אנחנו כבר פה.

מקבלת אותנו מקומית. הייתי אומר שהיא מהז’אנר של לינור אברג’יל, רק שלינור ניחנה ביופי מדהים לעיניי, וזו, איך נאמר מבלי שתיעלב – פחות. אבל החזות, הלבוש בקונפיגורציה הנוכחית של לינור. השביס.

בעודנו פוסעים בין המתחמים אני משפריץ עליה את השטיק עם הבנזוג המשומש.
היא שדחוף לה להראות לנו שהיא ‘מעודכנת’, על אף חזותה, כשברקע נשים חרדיות שבוחנות את תנאי המקום לאירוע שמתכננות, וכמה כיפות שחורות פועה, “למה?”, ו”הוא נראה בסדר” וכאלה, מנחמים.

ור’ שואל אותה איך קוראים לשכונה שנושקת למתחם, ואני מאיפה היא – “צפון נתניה”, ואני שואל האם “הצפוניים מתנשאים על הדרומיים” והיא מאשר ש”כמו בכל מקום כי באנו קודם.”

ורינה מראה לנו מגורים, שלא יודע למי יאים, בכל מקרה לא מתאימים ללקוחות שלנו. היא נבונה ומיומנת ומלהגת, ולבסוף היא מגיעה למשפט בגינו סיפור זה: “המתחם הזה” המרוחק מעט מהמתחם מוכה ה’שבת חתן’ים, מושג שאולי שמעתי בעבר, אך כעת הפנמתי, שאליו זה עתה נכנסנו “הוא מעט יותר יקר. הרבה יותר זול.”

“ר'” אמרתי לבנזוגי “תרשום מה שרינה לימדה אותנו לשימוש עתידי ומיידי ‘מעט יותר יקר הרבה יותר בזול.’ רינה” פניתי אליה “יש לך את זה באנגלית?”