ביקרתי חבר מאושפז במחלקה פנימית. פניתי לצוות לשאול על מצבו.
[המוטיבציה שלי – חפרן שכמותי – הייתה לסמן למי מהצוות, שיש מתעניינים באיש, מין תת־לחץ רגשי, שבנוסף לדמויות בהן הם מטפלים, גרוטאות אנושיות בהליך החלמה או גריטה, יש בריאים אסירי תודה שיהיה להם גם כדאי לרצות.]
רופא צעיר הוקף משפחה.
לרופא, בו כבר הבחנתי בביקוריי הקודמים, פריזורה של צדעיים עם זיפים כשמעליהם שיער אסוף בממטרקוקו גולש ברישול מוקפד על הקודקוד. תספורת שניתן אולי לראות בה כמניפסט של מי שפנה לדיסציפלינה הדוקה וקשוחה כרפואה ושומר על זכותו להיראות כמרדן רדיקלי.
המשפחה שהמראה הסטריאוטיפי שלה עורר בי תהייה איך הגיעה לכאן בשבת, הונהגה על ידי אסרטיבית כבת 45. היא השואלת, הבוררת והטוענת. סגניתה, שמבחינת גיל עשויה להיות דודתה, העצימה את המסרים בביטויים וורבליים רגשניים.
הרופא הבהיר שהפציינטית מונשמת ולא ברור האם ההנשמה תביא להבראה או לא. לא היה צורך בפירושים נוספים.
המשפחה באמצעות הטוענת הבהירה את הבקשה שהמונשמת לא תנותק כל עוד אפשרי ולפחות עד שיגיעו שאריי משפחה נוספים. כשיו"ר הוועד גבתה בנימוקים רציונליים, וסגניתה בטון וניסוח רגשי ותביעת הבטחה ש'לא תנותק'.
הרופא הנינוח התבטא בעדינות, שהשכיבה לא תנותק כי זו המדיניות בישראל ובבית החולים, וכל עוד יש סיכוי להבראתה… וכאלה. כן הוסיף, שאולי לא כדאי להנשים רק בשם פרוצדורות בירוקרטיות – כך, בחי אלוהים, התבטא – של הגעת אנשים.
לסיום דבריו הנחה אותם להיכנס אחת אחד לחדר החולה.
פניתי אליו. טרום שאלותיי על מצבו של החבר, כנציג הבומריאדה שמחווה ציונים על מצבים, חיזקתי את עמדת המיעוט שאני נמנה עליו, והבהרתי – "במצב דומה אני מבקש להמית אותי ללא השהיות."
"גם אני חושב כך" אמר, ולא התעכבתי אם אישר זאת כרופא לגביי או שהחיל את הגישה גם על עצמו.
