משך קריאה: 6 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
האם לשתף? לחנך?
בערבי שישי וחג משפחת אמא-אבא-בן-בת יושבים לארוחת חג. שָנים. התמצקה דינמיקה אופיינית. כשהבת או הבן בעיסוקיהם האחרים נפגשים בשלושה. ערך ודינמיקה שונה לכל הרכב.
ביום שישי מסוים כשההורים נותרו בגפם, הוזמן בן־אח מתוק ל- 8:30.
לפני הארוחה, בהכרתה את הנפש הפועלת, האם ניבאה שהמתוק יאחר.
חמש דקות לאחר המועד המוסכם לארוחה האם הציעה לשבת לאכול, בשניים.
האב העדיף להמתין.
עשר דקות אחרי (מה זה חשוב אחרי מה?) התיישבו.
כעבור עוד כמה דקות המתוק גלש כמו גלידה נמסה עם קורקינטו לדירה, והתנצל: 'מצטער ישנתי, לא התעוררתי.'
"אתה מתוק, אי־אפשר עליך" אמרה וחיבקה אותו דודתו, ממתיקה ומטמיעה את ההתניה לאחר, להסביר ולספוח אהבה.
דודו התותב חיבק אותו, נמנע בבומריות פתטית מרובת רבדים לחנכו – לא היטיב איתו עם ה'טובה' שגם הוריו חסכו ממנו, ולא אמר לו:
"חבוביק, איחור קורה, ממש בסדר לא להגיע בזמן נקוב, אם מודיעים באותו רגע שיודעים שמאחרים, רצוי לפני המועד של מי שקבעת איתם שלא תעמוד בסיכום, ומאפשרים לאחרים להיערך על מצב חדש שיצרת.
כן, גם אם זה סיכום קטן ו'לא חשוב' כהזמנה לארוחה.
עניין של מערכת הפעלה אישית התנהלותית. תוצרי מערכת הפעלה שכזו הם ייחוס ערך – כבוד – לעצמך, שכן יש לכך משמעויות פרקטיות חורגות מהמרחב שלך."
ההתלבטות
במהלך חיים מול סביבתנו מתקיים מגוון מצבים רחב, בהם ציפייה לא מתממשת. ריבוי מצבי ציפייה לא ממומשת, מקומיים שאינם משמעותיים, בהם אירועי עבר, עתיד והֶקשר לא קיימים או חשובים.
מול מי שנמצאים ביחסים משמעותיים מולם, עוד יותר אם 'אחראים' עליהם, ביחסי היררכיה – ניהול, הורות – כשעולה סיטואציה של פערים וריצוד בין ציפיה למימושה, צפה ההתלבטות האם ואם כן – איך להגיב.
קיימת אינהרנטית רתיעה מתגובה של מי שמעירים לו.
הרתיעה הוטמעה כאינסטינקט חושש מעימות, או כסנטימנט נמנע מעימות אצל מי שמתלבט האם להציף את הנושא.
על מחסומים לא מודעים אלה מצטרף גם הרובד המודע שמבקש:
- להימנע מהחלת תעוקה וחירוב אווירה בתגובה שלילית שעלולה לצער את נמען הגערה – לא שווה את זה',
- עייפות מליבוי קונפליקטים מעיקים בעבר – 'כדאי לברור את המלחמות שאני רוצה לנהל',
- התחשבות באווירת תעוקה שתכבה עליצות (אותנטית, נבנית, או אפילו מזוייפת) עכשווית – 'לא מתאים לא כאן ולא עכשיו'
- חשש מתגובה לא תואמת את ציפיית המאיר ממי ש'נגער' – חרדה שציפייה לתגובה של 30 קילו תומר בזו של 100 קמ"ש,
- יאוש מאפקטיביות האמירה – 'הבטון יבש, כבר לא יעזור',
- פחד מה'יבולע' – תגובה עתידית עויינת, נקמנית – 'העלבון כעת יחזור אלי בתגובה חריפה בהמשך',
- חוסר סמכות מחנכת – 'אני לא בעמדה שלגיטמי שאגער ואחנך',
- ספיחת התיוג כנרגן – 'הזיקנה המעיקה שלי תעיק עכשיו?'
- רתיעה מלהיות מתוייג כ'יאנוש קורצ'אק' המחנך, בגרסת המעיק הנודניק שלא מתאפק – 'לא, אני לא מחנך אותך, אני מתגונן מפני התנהגותך',
- חרדה מהאשמה – שחרור הקיטור של ה'מחנך' לא מטפל ב'מחונך' – חשש שהתגובה להתנהגות תהפוך לעניין של הגוער ולא של הטריגר.
ואוסיף
אם ההערה
נועדה לשחרור תעוקת בעליה, יתכבד ויחליט האם רוצה בה, האם יודע לעטוף אותה בערך נתפש לשומע, או לפחות בהומור, האם נלקח בחשבון שהתגובה להערה תהיה שונה מהצפוי ובהיפוך מרהיב התגובה לפער הופכת מתוצר לוואי שניתן לוויתור לאישיו עצמאי, או לוותר עליה, האופציה הקלה, ולעטוף את החשש ברציונל תומך, שתמיד ימצא.
אם ההארה
היא מסגור תבונה בעלת ערך,
יש בה רבותא לשומע הן בהתנהלותו האישית, הן בשיח משמעותי ופתוח בין שניים לליבון הנושא, תמיכה בתשתית יחסים משמעותיים לטווח ארוך, כדאי לשקול את שחרורה.
ברור (לי) שלצבר מילים אָחוד – משפט – אין כוח לשנות מערכת הפעלה התנהלותית אישית שעוצבה על ידי מרחב הגדילה, הוטמעה על ידי סביבה מחנכת ואוכפת, וחוזקה במשך שנות חיים. ציפייה (נואלת) לכך תתנפץ אֱלי גילויי מציאות, בהם אנשים לא נוטשים מאפייני התנהגות מוטמעים.
עם זאת, בהתנהגות מגיבה לגירויים
– לתפישתי, כל התנהגות היא תמהיל אינסטינקטים וסנטימנטים –
אם טרום תגובה אינסטינקטיבית או תולדה של סנטימנט מוטמע
תהיה עצירה בוחנת האם להפעיל ת'סנטימנט, לבחון את ההארה שניתנה לנושא, את הראי שהוצב מולה, אז הנה הרבותא למי שקיבל את התובנה שהפעילה את השיהוי התגובתי, ו(אולי) ננקטה התנהגות שונה, שהיטיבה עם מקבל ההארה.
'היטיב' במובן המיידי, שכן כך בחר להגיב לאחר בחינה.
הרבותא הקטנה של מי ששיתף בתובנה – שחינך.
וכן, בריבוי המקרים, גם אם הופעל השיהוי, ובעליו הלך עם הסנטימנט, התקבלה החלטה מודעת. נשקלה האופציה.
- אפשר להפעיל שיהוי בוחן וללכת עם הסנטימנט.
- אפשר להפעיל את השיהוי, ואולי לפעול בניגוד לסנטימנט (– נניח להודיע על איחור)
- ואפשר להמשיך להפעיל את הסנטימנט המקדמי לפעול 'אותנטית' באופן לא מחונך.
