מינורי בקפה האישי

משך קריאה כ־ 2 דקות

הראשון שלי

עברתי בקפה עכשווי בדרום־מערב העיר.
‘עכשווי’ במובן ש–לפני שנה לא היה, עכשיו מפוצץ, משער שבטרנד הבא יתנדף.
ישבניו הם תמהיל צעירי דור ה-X עם בוגרי ה-Y.
קפה, מאפים, וכריכי חלה מוגשים עם גזרי מלפפון ורצועות גזר בכוסות עץ, על מגש ידידותי לסביבה ומאד לא לארנק.

בדלפק ההזמנה, צעיר בן גיל הלקוחות, היפר אלגנט בהקפדה נון־שלאנטית, כולל טאטוז קטנים מתוקים, לא מהז’נר הצבעוני גובלני, ולא שפכי דיו מבעיתים. כמו חותמות עדינות, מינוריות, כאילו נכתבו בעט כחול ואדום. נראים שיימחו ב’פו’ אגבי או יוסרו בהינף יד.

לפנייתו החביבה אלי, במאור פנים ובארומה צרפתית אלי ולרצונותיי,
אני מבקש את ה’הָפוךגָדולחָסְזקבְּחוסזְכוכיתעםהרבֶּהקצף’,
נמנע מההנחיה ‘חלב מוקצף אך לא רותייח’ המגורענת – הוא הרי בעניינים, מבין שאני מתכוון ל- flat white,
ולאחריה כן מצרף את השורה הבלתי נמנעת ‘כוס מלאה קרח מעבר לגדותיה, קש, לימון והיתר מים, בבקשה’ המיוזע שלי.

ברוח הימים, הדור, ההתניות והשטיקים שלו, הוא מתעניין ‘האם זה הקפה הראשון שלך, הבוקר?’

כאילו מה, יעשה לי אותו אחרת אם זה השני?

וואלה, אני יליד חולון, 1960,
רוצה לומר לו ‘באמא’שְך, תכין ת’קפה, ובוא נצא האחד מרוטינות הבוקר של השני, הא?’ והתביישתי.

Share

הערות? אשמח לתגובתך