חלוקת משאבי הורים

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

ידידי הנערץ:
‘אנחנו לא מנהלים את המשאבים שלנו, אלא את העזבונות.’

במבנה משפחתי ישנה מכניקת של חלוקת משאבים חומריים מצד ההורים לכיוון הילדים.

ברור ש

לא ניתן, בלתי אפשרי

לאֱמוד את סך המשאבים שיש להקצות לכל ילד במשפחה, שצרך:

  • לא נומינלית,
  • לא ריאלית,
  • לא ביחס לערך כסף בעת נתונה,
  • לא ביחס למצב כלכלי כולל
  • ולא ביחס לצורך שהוא מורכב מדיי לשערוך.

ואם את העבר לא ניתן, הצורך העתידי בכלל בלתי אפשרי לחיזוי.

כן ניתן ואף קורה בפועל

חלוקה מסויימת לכל צאצא.
תחושת נתינה סובייקטיבית של הנותנים, שלא בהכרח שווה לאלה שמקבלים, ביחס לאחים אחרים או לציפייה.

על פי רוב מתרחש קסם; סך משאבים שניתנו לכל ילד הוא ערך מסוים כלשהוא.
הוא ניתן.

בחלק ניכר מהמקרים, בשיחה שתתקיים (או שלא) על הנושא יסתבר ש –
שה’נותן’ בתחושה שנתן יותר מאשר ה’מקבל’ מדווח על מה שקיבל; על פי רוב, המקבל חש שקיבל פחות נומינלית, ערכית, לפי הצורך או הציפייה ביחס ל… מושא ההשוואה.

כן ניתן לאתר שְאִיפָה, תֶמה, כוונה מובהקת של חלוקה של הנתינה מצד ההורים,
וכן קבלה של כל אחד מהילדים.
ממש ייתכן שאלה מסלולים שאינם לסנכרון.

מכניקות חלוקה

חלק ניכר ממכניקות ה’נתינה’ ימותגו לפי צורך.

מנקודת מבט הורית הצורך יכול להיות:

  • לפי צורך, הרווחת מכולם ה’נכונה’.
    • ניתן להתדיין מהו ה’צורך’?
    • וכן, ניתן לראות ולפרש בכל שאר הגישות כמקרים פרטיים של ‘צורך’.
  • מסורת
    • חלוקה לפי בכורה או מגדר.
  • לפי ‘אהבה’
    • העדפה לאחד הצאצאים ותיוגו תחת ‘צריך’.
  • ‘שווה בשווה’
    • לא ניתן כמובן לבצוע משאבים על ציר זמן עם פרקטיקת ‘שווה בשווה’.
      עם זאת יכולה להיות התכווננות מוחצנת לשם.

פרדוקס ערך שיוויוני

מקרה בו ילדים בוגרים מנהלים אורח חיים עצמאי, רמת ההכנסה והרווחה שונה, אחד במחסור יחסי לאחר.

ערך ראשוני – [אם עלה הצורך] רצון לסייע.
התקבלה ההחלטה לסייע, להזרים כסף.

ערך משני – חתירה לשיוויון.

אני יוצא מנקודת הנחה, שהזרקה כספית לאחר מתפרשת כביטוי לאהבה יתירה.
גם אם מוכחש.
גם אם תמלול שיש לעזור לפי צורך,
גם אם ברור שלא ניתן להגיע לשיוויון מוחלט.

האם לעזור רק ללמי שנראה כבמחסור, ולאחרים לא?
האם לתת משאבים דומים בחתירה שיוויונית לכולם?
האם עזרה בשיעור X לאחד מהם, שתהיה משמעותית, אם תינתן גם לאחר תהיה לא משמעותית שכן יהיה ברווחה, ולכן תהיה בזבוז משאבי?

לאור ההנחה שלא ניתן לתת משאבים זהים לכולם, לשעתי יש להחצין אתצ ערך החתירה לשיוויון.

לשיטתי – החצנה ותקשור. שימוש בתמלול המיידע את כולם כך שרק הפרשנות אולי תהיה שונה, ןבתקווה שקטנה.

אני הייתי הולך למתמטיקוש, ערכים זהים לשניהם. גם אם יש מי שלא צריך או תופש את הניתן כמועט בשל הרווחה שיש לו.

המלצה

קטונתי מלהמליץ.

רואה בפוסט זה, כבשאר הבלוג, פנס חלוד שמאיר סיטואציה.

אז אין כאן המלצה.

המקבלים

הארות

טבען של פרדיגמות מקדמיות הוא שחיווי המציאות משמים כהוכחה ניצחת להן.
אצל כולנו, רוב הזמן.
אח שחש שקיבל פחות, יתייחס לכל חיווי מציאות כהוכחה לתפישתו.

ככל שיש יותר אחים כן החלוקה מורכבת יותר ורגישה.

ככל שהאווירה בין אחים ‘טובה’ יותר, כן יש רצון להתרחק מהפֶּצֶ’ה מֶצֶ’ה המתחשבן הזה.

בה בעת, להערכתי, לכל האחים יש תחושה נחרצת, גם אם לא תואמת את זו של האחרים, ולא את זו של ההורים מה חלקו בהיררכיה קבלת המשאבים המשפחתית, מי זכו ליותר או לפחות.

במצב טוב, זה ‘אני קיבלתי פחות, אבל זה ממש בסדר.’

להערכתי, ברוב המקרים ההערכה של המקבל היא בחסר ביחס לאחיו. להלן הקסם הבלתי נמנע.

יש גילויים אציליים, של ‘לי אין הצורך’, ו’לא מתחשבנים’, ו’לתת לסימצ’ו שצריך יותר’.

כחרבן מסיבות, כמנפץ פרדיגמות, אני מתרשם באופן מוגבל מגילויי אצילויות נדיבות כְּאלה.
יש סיכוי סביר שאיזה אפצ’י לא מכוון היטב יסיר את מעטה הנדיבות האצילה.

ניתן לדעת שיש התחשבנות רק כשהיא נחשפה.
(כמעט) תמיד יש התחשבנויות גם אם אינן חשופות.
כל זמן שלא נחשפה – לא אומר שאיננה.
וגילויי אצילות אלה נאמרו אז, ואחר כך – אולי יהיה אחרת.

מי שיש לו יותר ממקור עצמוני, לא אומר שהוא לא רוצה יותר כסף מהוריו, או לפחות לא פחות ממי שיש להם פחות.
לאח שקיבל, להערכתו, פחות יכולה להיות פרשנות שמקבל כסף בעצם מקבל כסף כ’דאגה’, כביטוי ל’אהבה’.
וזה שיש לו יותר (אולי) צריך פחות את הכסף, ועם זאת בעצם קיבל פחות דאגה? אהבה?

מי יודע מהו ‘צורך’ כספי?
אין קשר ישיר בין תחושת שפע למידת משאבים פיננסיים.

לכסף שניתן בהסתר יש את התכונה המגונה המאפיינת, שעל פי רוב מתגלה. במקרים כ-אלה נוצר אובדן אמון כלפי ‘כמה’ כסף הועבר ומ’אילו’ מניעים. ואז יש להתמודד עם תחושות, פרשנויות, ומורכבויות של אלמנטים בדויים.
כדאי לשקול להעביר כסף גלויות, בשקיפות לכול, למניעת פרשנויות אפשריות ככל הניתן.

אצל אח עם תחושת קיפוח הוא מתרגם תשומת לב ואנרגיה לכסף.

מי שזקוק, ובשל כך מקבל כספי זֶקֶק וניחום, בעצם מתוייג ככזה בעיני השאר. תחושת הערך שלו מופחתת, מתפתחת, מטופחת – והנזקקות מוטמעת. כלומר גם קיבל כסף וגם תחושת הקיפוח, ותחושת אין־האונים מתעצמת.

קסם נוסף מתרחש בריבוי מקרים, שהאח שלהרגשתו קופח ביחס לכמה שקיבל בהשוואה לצאצאים האחרים או לציפייתו את צרכיו, בעצם קיבל הכי הרבה לפי הוריו או אחיו.

אם אזכר בעוד משהו, אולי אחזור לכך smile

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share