משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
במהלך השבוע צפיתי בסדרה המעולה על או.ג’י. סימפסון ESPN, Made in America.
מת על דברים כאלה; לאו דווקא על הנרטיב המוצג בה, אלא על צבר הדוקומנטים המצולמים המתעדים התרחשויות בחצי הראשון של שנות ה-90; סוציולוגיה, מתח בין גזעי, ספורטאי-על, כוכה תקשורת, שחור עור שהצליח פרסונלית להיתפש במנותק מגזעו, באמצעות שילוב כישורים מולדים, מתפתחים ומוכוונות.
יום ששי בבוקר, חזרתי על האופנוע לאחר שהסדרתי ביטוח. רוכב בַּמתון.
משתחל בתנועה. מבחין בניידת משטרתית עומדת ברמזור, נתיב מימיני.
בעקיפה הבין-נתיבית, מתלבט האם להמשיך עד קו הרמזור או להימנע ממשיכת תשומת לב בחיתוכי נתיבים.
טעיתי – עצרתי לפניו.
אחרי כמה שניות המתנה פנה אלי שוטר בחזות אתיופית, בהוראה – ‘עצור אחרי הרמזור’.
עברתי את הרמזור, מקפיד להיות מאחוריו.
השוטר יצא אלי. שוטרת בתסרוקת מחומצנת נחלצה מהניידת, נעמדה ליד הדלת.
לרווחתי השאירה את שנינו לבד; מעדיף להיות איתו לבד, בהתמודדות.
“מה עשיתי רע?” שאלתי את השוטר.
“תִּראה את המספר שלך” הוא מחווה על מספר הרישוי.
זה, המספר, אֶפֶּעס, צף בתנוחה שיותר מקבילה מאשר ניצבת למישור הכביש.
כבר למדתי שבעליו הקודמים של האופנוע פלירטטו עם הממסד, חוק, אתגרו את הקביעוּת, הסטרוקטורה והגרביטציה. אז מה, אלה חוקי הפיזיקה, המוטוריקה, הפורמליסטיקה, שיכפיפו עצמם אליהם?
וכמובן שברור ומובן שאני לא יכול להפיל את האחריות לכך שהבעלים הקודמים היטו, שלא לומר עקמו בכוונה תחילה, בכוונה תחילה, את המספר כדי להקשות על המצלמות לתעד רכיבה לא חוקית.
ולא זו אף זו, אני, וולונטארית, הוספתי את הפריזר – ארגז מעל המספר. כך, לוחית הרישוי נראית כנערה ביישנית שלא יוצאת לבלקון אלא נשארת ספונה בסלון המוצל, המגונן, כומס ומסתיר את רזי סודות רישוייה לעצמה, אם לזיין ת’שכל במטפורות ליריות בגרוש.
“לפני כמה ימים רכשתי את האופנוע” אני מעיד “והוא עבר ככה טסט” אני מוסיף.
השוטר דוחה את טיעוני המופרך – “אי אפשר לצלם אותו כך.”
כן, זו בדיוק הסיבה שאולי לא הייתי מעצב כך את האופנוע, ועם זאת לא דחוף לי להחזיר את המספר למצב אנכי יותר, המאפשר את חשיפת מספרו ובה בעת את ערוותי הלא-חוקית. “זה 1,000 שקל קנס.” תמך במאבקי.
“צ’מע” הורדתי את הקסדה, חושף את פרצופי המלא “אני חנאנה, לא רוצה לעבור על החוק, גיליון ההרשעות שלי נקי. אסדר את המספר, תודה שהסבת את תשומת לבי” אני מסיים בשימת ידי על אמתו בספק קרבה, ספק הטייתו לכיוון רכבו א-ל-השכינה את יאסר ערפאת בקמפיין קמפ דייוויד.
“סדר את זה” הורה לי.
“בוודאי, תודה, אני אסדר, תודה לך” השבתי אסיר תודה.
יומיים לאחר מכן, הייתי בבנק.
שבועיים קודם טלטלתי את בכירי הסניף ומנהל המחוז ברשעות על שירות (שאני תפשתי כ) רע.
על פי אמות מידה שלהם.
בסניף יצאו מגדרם כלפיי.
הביכו אותי. הציעו לשתות, ושוב, והמנהלים דאגו שמטפלים בי, ושאינני ממתין.
ואני הסברתי למנהלת, שאין צורך לתת לי יחס מועדף, אני סך הכל רוצה את מה שמגיע לי לפי אמות המידה, המדיניות, שלהם.
הפקידה שטיפלה בי – כהת עור, אולי הודית, יפהפייה – יצאה מגדרה, אף היא. אמרתי לה בחיוך ‘אל תפחדי ממני’, שכן ברור לי שהיא תודרכה. עשיתי זאת כדי שהיא תבין שאני מודע לסיטואציה, ולא בשם כך שאני מתיימר ל’הרגיע’. מבין שאין לי יכולת הרגעה בהמלצה מתמללת.
‘מה היה שם?’ התעניינה.
לא כל כך יודע איך והאם לענות לה ב 3, 30 או 300 מלים.
‘העולם נחלק לאלה שתופשים עצמם כמי מקבלים יותר ממה שמגיע להם, ואלה שגורסים שמקבלים פחות. מי היא הקבוצה הגדולה יותר?’
‘אלה שחושבים שמגיע להם יותר ממה שהם מקבלים‘ ענתה את התשובה המצופה.
‘אכן’, אני אומר לה, ‘כמי שאני – גבר, לבן, מזדלגי – מזדקן פריבילגי, אני על פי רוב מקבל יותר ממה שמגיע לי. בעצם כל מה שאני מבקש זה לקבל את מה שמגיע לי מכם בהסכמה. לא רוצה שום גינון כבוד ולא מה שמחוץ ומעבר למדיניות שלכם.’
את ה’גם לא פחות’ כבר לא הוספתי.
