משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
יושב עם אמא, אבא, דוד ושלושת הבנים לצפיה ספורטיבית.
לומד מהם הרבה על העולם הנורמטיבי האופף אותי
וצוחק.
לעיתים.
עלה ש '…אמא שלך נפטרה'.
"אמא שלי מתה, לא נפטרה"
אני מתקן, מצחיק אותי, לא כי באמת חשוב, מכניס עניין.
הבן הבכור (כאחיו) –
א. יפה, מוצלח, חמוד, מוכשר –
בלע את פתיון העניין, שואל:
"מה ההבדל בין 'נפטרה' ל'מתה?"
אני עושה תנועת מענה,
והילד
ב. נצר ישיר, ביולוגי, גנטי, חינוכי לפרקטיקה מצמצמת, חסכנית, אופטימייזרית, אנאלית ביורוקטית תקשורתית של הוריו, בסגנון בני 17 ב-2016, מקדים אותי ומוסיף בחיוך מבוייש:
"אבל בקיצור."
הוריו ודודו, שמכירים, חווים, קורבנות עילגות ניסוחיי, את סרבולי הלשוניים- מתמוגגים;
הנצר מבין עניין, פעמיים
- יודע מי אני, טרחן זקיין מכביר מלל,
- יודע להתמודד עם האיום התודעתי הניחת עליו.
אני צוחייק,
נענה לאתגר,
[שקר וכזב, גם ללא הערתו הייתי עונה אותה תשובה קלישאתית:]
'נפטרה' זה 'מתה',
כשאתה בא להקל על מישהו. כמחווה. ריקה.
אין צורך שתקל עלי. אם תרצה להקל עלי – בוא להחליף לי נורות בבית.
צחוקים.
הבנת את ההבדל?
אני שואל.
כשהוא מאשר אני מוודא –
היה קצר?
צוחקים.
ואני נזכר במשפט שלא יודע באמת למי לייחס אותו-
"אנחנו החילונים הפקדנו את מורשת ישראל לדתיים;
רצינו לגדל אפיקורסים וקיבלנו בורים ועמי ארצות"
בדגש על חלקו השני של המשפט, כמובן.