מונדיאל גילויי לאומנות

סדנאת הטמעה וחירוב שמחות

בצפייתם במשחקים,
נורמטיבים, חותרי התכנסות הזדהותית קולקטיביסטית,
צופים בגילויי הלאומנות הנספחת למונדיאל – החל מאוהדים צבועי דגל, ועד מהומות במרכזי ערים,
ונהנים, כך אני משער, פעמיים:

  1. הם מנרמלים את הנורמה – מרחיבים את פעמון הנורמטיביות המתכנסת  לאומנית,
    1. כמצעד הגאווה ללהט”בים – אין בכוונתם שסטרייט יתהפך לגיי בעקבות המצעד, אלא להיות נוכחים לגיטימית במרחב הציבורי,
    2. כחב”ד להנחת תפילין – מנהג הזוי שמוחצן למרחב הציבורי, אם ייהפך נורמטיבי גם מחוץ לד’ אמות, אולי נוספים ייאמצו דרך חיים,
  2. נהנים לראות, שהם בכלל ‘סבירים’, שכן גילויי הלאומנות שהם צופים בהם הם מתוקים מעוררי אמפטיה, עד חריפים מעוררי אי-נוחות ואלימות. התכנסותם המתונה להזדהות קולקטיביסטית, אהדתם הנתונה לקבוצות מדינתם, במקרה של ישראלים גם של לא מדינתם, נתפשת כסבירות נורמטיבית מתבקשת.

כדורגל?

22 רודפים אחרי כדור? כולה פלטפורמה התכנסותית נורמלית.

ספורטיבית, ליגת האלופות טובה יותר, גם אם חסרת התבלין המעניין יותר – ההתכנסות הלאומנית.

כבכל התכנסות הזדהותית, הכדורגל, העניין בקבוצה ממדינה מסויימת, הוא סך הכל התוכן,
השלישי בחשיבות האיפיון לשניים הראשונים:

  1. מידת רצון לקרבה לקולקטיב,
  2. מידת הקצאת המשאבים לקידום והגנת 3.
  3. התוכן, במקרה זה הכדורגל, העניין בקבוצה ממדינה מסויימת.

המונדיאל הוא סדנאת כייף לאימון וליימון סנטימנט התכנסותי הזדהותי מוטמע.

מיומנות זו מוטמעת ב- 3., מושאי התכנסות נוספים.

Share

השאר תגובה