מוטוריקה, מעוף

משך קריאה כ־ 11 דקות

מוטוריקה, בוסר

מוטוריקה, עצמאות

מוטוריקה, אמריקה

מנהטן

חורף 1988-9. איריס ואני בקווינס, עם דורון, ואופנוע הב.מ.וו R100GS שחזר מאלסקה. דורון ואני שותפים ב Movery: באמצע השבוע במשרד, בשבת-ראשון על המשאית, במקום סבלים, לחסוך את שכרם.

תחילת 1989, עברנו לעיר, 407 East 81st Street.
העיריה רותה לשמור על ‘דיור בר-השגה’, בניגוד לשיטת ה’מים הזורמים למקום הנמוך’, ו’זה שרוצה לפתור את מה שלא ניתן, לא פותר, ויוצר בעיות אחרות’ – ד”ש לחוק מע”מ 0, הערה שהוספה שנה אחרי כתיבת הפוסט – התערבות בכוחות השוק, הצבת תקרה להעלאת המחירים.

על שכר דירה של $500 לחוש שלמנו לדיירת הקודמת $2,500 כדי שתעשה לנו טובה אישית גדולה ותעביר את החוזה אלינו. כוחות השוק.

קייץ 1989, נפרדתי מדורון כדי לנהל את Noah’s Ark.
השארתי את הב.מ.וו. מתחת לבית. לקח כעבור כמה ימים, החבר’ה קראו את המחשבות והאופנוע נגנב.

קייץ 1990, החלטתי, זהו, בן 30 – בָּשל בריבוי ממדים – להוציא את רישיון טייס.
הקציתי חודש וחצי חופש מעבודת הסבלות לירידה לפלורידה, Ft. Lauderdale, כיוונתי לAmerican Flyers בית הספר היקר והנחשב באמריקה, להוצאת רישיון טיסה היכן שמְפַגֵע התאומים למד לטוס. נו-נונסנס.

ירדתי לפלורידה בוויקאנד של לפני הקורס, לקחתי קורס רכיבת אופנועים של Keith Code; יומיים, 15 איש, נינג’ות קאווסאקי קרביות, מסלול שניים ורבע מייל תחרותי, הולבשנו חליפות-עור-חתיכה-אחת והוחתמנו על אזהרה- ‘עפת נפלת’. ולהיפך.

הרע – עפו שלושה. הייתי הכי חלש ופחדן בקורס. בעודי רוכב קְפוּץ גבות, ישבן ופרקים לבנים, מנסה לגלח מכל סיבוב עוד עשירית שנייה, עקף אותי המדריך על נינג’ה עם כידון אופניים בישיבה זקורה ויד אחת. בחי אלוהים.
הטוב – האמריקאים אלופי הדיפלומות המנחמות העניקו לי את תעודת ה’משתפר ביותר’.
הקורס שינה לי את הרגלי הרכיבה. מאז לקחתי עוד כמה קורסים. תענוג ובעל ערך רב.

לימוד טיסה

Cessna 172, לימוד

בפורט לאודרדייל שכרתי רכב, מגורים, כל יום טיסה – התחלתי מאפס כאילו מעולם לא למדתי, תרגלתי, למדתי, ניצחתי את סגן אלוף פלורידה בטנ”ש, שלושה שבועות הוצאתי את הרישיון הפרטי.

הלך יופי. החלטתי להוציא הגדר טיסת המכשירים. עוד שבועיים, רישיון שמפריד בין רוב הנהגים שיכולים להוציא רישיון טיסה לבין יכולת השלכה ומורכבות תעופתית.
בטסט, בנוהל המתנה – holding, משהו מינורי, נתתי שמאלה במקום ימינה – Ron Chapman הבוחן האגדי הכשיל. עברתי בבא.

סוף 1990, עזבתי את Noah’s Ark. כוונתי לעשות תואר שני ב- NYIT.
טסתי לישראל. טרום מלחמת המפרץ, ב- 17/1/91, הג’מבו חזרה לניו יורק החל לנוע בעצבנות על המסלול, ובניגוד להוראות המגדל נמלט לאור ושמע מטח הטילים המשוגר הראשון, אני עליו.

חזרתי לניו יורק. המשכתי להגדר מסחרי. אכלתי מרורים. כלומר בכל המבחנים התיאורטיים שערכתי ב- Amerocan Flyers, בלונג איילנד ובניו ג’רזי, הם אפשרו לי להתייחד עם החומר ולעבור את המבחן באופן שהמחוקק לא התכוון אליו.

התאמנתי עם רותי פיאנקה הטייסת, ומויש קרצ’מר, חרדי מוכשר ומתוסבך, טיפוסים טיפוסים על שליטה ודיוק אקרובטי, נכשלתי פעמיים. ועברתי.

הוצאתי הגדר high-performance, גלגלים מתכנסים, מנוע חזק ופסיעת פרופלור משתנה, וכן דו-מנועי.

במקביל אלי, רוני יאיר למד טיסה. הוא מהז’אנר הממוקד בעשייה כספית, ששכרה בצידה, עם רגישות רבה – לצרכיו הפיזיולוגיים.
הוא קיבל השראה מחבריו ותוך כדי הלימוד רכש גם הוא ססנה 172, N12928.

בנחישותי, לא התפתיתי להיכנס לשותפות. אז לא הכרתי את הלצתו של אשכול שלא רצה ‘מתנות שאוכלות’, על הסוס שניתן במתנה ואז רושש את בעליו שהיה צריך להאביסו.
כמה שטסתי על הססנה של רוני לא חושב שיש מי שטסתי עליה יותר. גם לא חושב שיש מישהו אחר שטס עליה יותר.

רוני פחד לטוס – לדעתי לא הבין את עיקרון האווירודינמי, למה מטוס נשאר באוויר.
הוא היה מאד עדין איתה, מעולם לא טס עליה לבד, הייתי מביא את המטוסים לתיקונים וחזרה, כולל טיסות in the soup, ללא רפרנס ראייה לקרקע, במזג האוויר המתהפך והסוער של לונג איילנד.

זוכר את הלילה שטסתי עם ידידי הנערץ – אז עוד לא היה ‘ידידי’ וגם לא מי יודע מה ‘נערץ’, אבל כבר היה דבוש – לפנסילבניה. בלילה בהיר ושלוג.
קצת לא כל כך מצאנו, וגם קצת התברברנו בחזור, וככל ששמעתי ‘אנחנו על הסוס’ הבנתי שאיננו יודעים היכן נמצאים. עד שמצאנו.

תפסתי ביטחון, החלטתי להמשיך לרישיון הדרכה.
הכרתי רופא תעופתי, שהיה לו בית ספר לטיסה בחיפה ובוושינגטון. עתיר ילדים וגרושות, הטיסה היא עולמו. ירדתי אליו למרילנד, שם הכיר לי מדריך טיסה יהודי וצולע איתו היינו אמורים לטוס בססנה של הרופא לפלורידה, ובדרך ללמוד.

הטייס הצולע צלע בהדרכתו, פלורידה הייתה נפילה, והרופא שהוא היפר פדאנט טס על המולקולה עם העיניים על הרצפה, סירב לטוס חזרה בטיסה מקצועית על מכשירים.

אז נחרת בי, שחיוויי החיים מהווים אישוש לפרדיגמות מקדמיות; הרופא רצה לטוס מתחת ל- 3,000 רגל חופשי מפיקוח, ואני רציתי, מקצועית, מעל, מפוקח.
בעודנו טסים, פתאום, חתך אותנו בניצב מטוס קל אחר, שהיה כל כך קרוב שראינו לו את המספר על הזנב.
הרופא נחרד, תחושת הסכנה התחדדה לו התעקש להמשיך לטוס ללא פיקוח.
נרגע על הקרקע, התעשת והסכים לטיסה מפוקחת.

פברואר 1992, הוצאתי רישיון הדרכה, הבוחן John Cuneo, התרה בי שמפקיד את הרישיון בידיי למשמרת, זמנית, יקח אותו חזרה. נבואה שהגשימה את עצמה.

סיימתי את לימודי התואר השני שלי, עשיתי אינטרנשיפ ב- Merchandising Workshop, והתחלתי לעבוד לבד כנותן שירותי גרפיקה ממוחשבת, בתור פרילאנסר במשרדי פרסום ובנקים להשקעות corporate America.

Honda Interceptor 700, תחבורה אופרטיבית

hondavfr700עברים ממזרח מנהטן למערבה, 666 West End Ave. רכשתי הונדה, מנוע V ארבעה צילינדרים בתצורה ספורטיבית.

אבי הגיע לניו יורק. הוא כבר היה מאובחן עם סרטן נון הודג’קינס – היום יודעים לטפל בו, שזכה ביחסי ציבור בשל כך שז’קלין קנדי אונאסיס לקתה בו.

שקל לרכוש דירה להשקעה במנהטן. טעינו, לא קנינו.
לקחתי את האיש הטוב לטוס. הוא ירד מרכיבה של כ- 50 קילומטר חיוור. וזה היה, נֶעבֶּעשְקו, אך קדימון לטיסה.
לקחתי אותו בין ערביים לטיסה מעל מנהטן. הוא ישב במושב הטייס, אחז בהגאים. בדרך חזרה, שאלתי אותו ‘אבא אתה יודע היכן השדה? נראה לי שאבדתי את הדרך.’
לא בטוח כמה ההומור היה משובח, כלומר ירוד, הוא נמנה על האנשים שהרשיתי לעצמי להפעיל עליו את ההומור. זוכר את העווית הרגעית שחלפה על פניו, ועם זאת לא אבד את עשתונותיו.

כמה שבועות לאחר מכן השאלתי לדורון את האופנוע. בשדרה השישית נכנס לבור ששבר את יציקת החישוק. עם התיקון הייתה לי התחושה שהאופנוע התנהג אחרת. סיבה למכירתו.

רכשתי את

Honda Hawk GT 650, 1991.

וחוץ מזה שהיה אנמי אין לי לומר עליו דבר רע. וגם לא טוב.

משבר בניו יורק

Cessna 172

קבלתי החלטה.

ב- 1992, שימשתי כפרילאנסר של הכנת מצגות עסקיות במשמרות לילה ב- Morgan Stanley, אחד מהבנקים להשקעות הגדולים בעולם. פוטרתי.

הכגתי הבייתה ב- 5, שמתי את השמיכה מעל הראש וישנתי עד למחרת. הבנתי שאני בסוג של דגאון. וצריך לצאת ממנו. כמו באגס באני שמושך לעצמו ת’אזניים כשנופל לתהום לפני ההתרסקות. אז במודע, כתרופה הלכתי לרכוש אופנוע.

Suzuki Katan750, 1993

1993_GSX750F 

רכשתי את הסוזוקי. איתו נתנו לי את את ההונדה 350

Honda CB 350

איריס רכבה עליו בעיר. מכולם – כמה הייתי רוצה את האופנוע הזה. השארתי אותו לחבר, דרור ערבה בניו יורק.

 

מוטוריקה שקיעה

Share

הערות? אשמח לתגובתך