מוטוריקה, בוסר

לערכי הרכיבה הדו-גלגלית

ינקות

 

RENAULT 4 CV, קאטרשבו, פולקע

4cvהיה היתה המכונית הראשונה שנטמעה בתודעתי המתהווית.
נדמה לי שהיתה בז’ דלוח כזה. ואולי לא זוכר אלא מתווך הטמעת זיכרון אחרים. לא חושב שיש את מי לשאול.
לא זוכר מה קדם לה, אולי איזה אוסטין.

יש לי זיכרון גרפי, ואולי דז’ה וו, או שמא התמרת חווייה מסופרת למיצוק חוויה שקרתה, שאבי נוהג מאורט חולון בסיבוב משדרות ירושלים שמאלה לרחוב סוקולוב, מישהו מהמורים במושב לימינו, ואני במושב האחורי-ימני נשען על הדלת. זו, וולונטרית, נפתחת ואני צונייח אֱלי חוץ, בואכה אספלט. אבי הגיבור פושט את ידו הימנית ומושה אותי באחיזתו את רגלי השמאלית, שולה אותי פנימה.

נשבע. כלומר, הסיפור אמתי. באתוס המשפחתי.
מה שלא בטוח הוא שאני זוכר את שאירע איפשהו בהיותי בין שנתיים לשלוש.

לאחר הקאטר שבו הייתה לנו דופין- Renault Dauphine לבנה, אותה זוכר זוכר גם זוכר, חונה ברחוב השומר 1.

אצל סבא וסבתא שלי, בחצר שלום עליכם 6 רמלה, היה הגה של אוטובוס. זוכר את תחושת הפסלסטיק התכלכל המדמה מרקם גיאומטרי, מתקלף מעל בסיס צבע יסוד לבן וכתמי אפור.

באילת זוכר את הגה הצעצוע ששיחקתי איתו בים, כשמשום מה שמטתי אותו, ואבי בבגד ים כחול כהה מאחור ומשבצות אדמות כהות וכחול מלפנים, ואחותי טרום בת המצווה, שלא ידעו לשחות מותחים את אבריהם בניסיון נואל למשותו.

Simca 1000, 1965, כניסה

ב-1965 אבי רכש סימקה כחולה מטאלית ממי שזכה בה בהגרלת מפעל הפייס.
מכונית משפחתית מעמד ביניים. שלנו, 230-802, הייתה מXימה, כחולה מטואלית.

לאיציק, העבריין, הבעל של כוכבה, היה Lark Studebaker לבן, ולקצין חיל האוויר היה ירוק זית דור שלישי.
אבא של כוכבה היה סוהר ולא היה לו להחזיר, שנים, את 50 הלירות שלווה מאבא שלי, ולאשת הקצין היה BMW עם דלת אחת.

עם הסימקה ירדנו לאילת. היינו עולים בכל סוכות, חנוכה, פסח וחופש גדול לצפון, לדירה בחולון, ישנים על מיטות סוכנות, בד ללא מזרון הייתה המיטה שלי, סוחבים על הגגון את שולחן האוכל, הפוך, ונשאלים אם זה ציוד קשר.

דוד זיגי

בדרך לאילת, היינו עוצרים אצל דוד זיגי, אשר, זיגברט, ודודה סופי- מבוטא זְזסופי, בבאר שבע.
הוא היה נאה, עם בלורית שופעת ומטופחת, הומור, וביקורתיות מושחזת, עם ידיים טובות וחן רב. עדין.
לא יודע אם תכונות עוברות גנטית, באלכסון או בכלל בצפייה ושיעתוק, בכל מקרה מזהה אצל שנינו היעדר מעשיות וחיבה לרומנטיזציה מכנית, מוטורית, מותגית. מניח שספחתי, מאהבתי אליו ומשעות שהשקיע בי. לא היה מעשי ואופטימייזר כהוריי. כן הותנה למחשבה רציונלית שמפרקת את החיבה לרצון או תשוקה מסוימים.

גרו בשכונה ה’ לדוגמא. המשעולים, בנייה ניסיונית, הסגנון הברוטאלי, ‘מרקם שטיח’, אדריכלות לא שגרתית, חומרי בנייה חשופים, חדשנות אקספרימנטלית שהתאימה לדודי האנין, המתעניין. אלה, השכונה והדוד, במיוחד בלטו לאור האפרוריות, הצהבהבת, הפרקטיקה, הבערות שהקיפה את המרחב. הוא התפעל משכונתו, הפתרונות ההנדסיים של משעול פסמון המדבר 43, מבניין רבע הקילומטר, מבית הכנסת שנבנה מיציקת בטון על בלון מתנפח.

ronsonאת הסיגריות, ביטא במלרע מודגש, וכן את מקטרותיו האיכותיות והטבק המסוים הצית עם אחד ממציתי הRonson ליומיום או ה Dupont וה Colibri שאסף. שאף ארבע צופים, כל אחד ארוך א ר ו ך.
דוד זיגי, הוא היה רומנטיקן, עד כמה שחייו הצנועים בבאר שבע אפשרו לו. חשף אותי לפיינשמֶעקֶערִיָאדַת מותגי איכות הידועים למי שמתעניין בהם, Garrard, Leica, Jeager LeCoultre Memovox, דמיס רוסוס, תקליטי חזנות, כאלה.

לא ידעתי להגדיר אז, היום- אלה המותגים עם שני רבדים:
1. איכות אינהרנטית, איכות ייצור שאמורה לאפשר לפונקציונליות המכנית לתפקד לטווח ארוך. מתוך כך הפריט האיכותי יקר, ועל כך נוסף הרובד היוקרתי. ועם זאת,
2. על מי שמגיע למוצרים אלה, לעבור סף כלשהו של עניין הבנה- תרבות. אם רוצים, ואז סופייח את הילת ה’מבין’, הפיינשמעקער, שכן מחפש את אותם מוצרי איכות בריבוי דיסציפלינות.
זה סוג אנינות שצרכני Mercedes, Rolex, Prada אמצו מן המוכן, בהנף ממון על מצע התנייה חברתית, לא מתוך הבנת התוכן.
אהבתי את הסנוביאדה המתנשאת הזו. מאז ועד היום. את צריכת האיכות מתוך הכרת האיכויות הפחות נגישות לעין כל.

לדוד זיגי, בתחילת שנות ה- 60, הייתה אופל רקורד 1956, אפורה, עם הגה בהיר מחומרים שכבר לא עושים וצופר של טבעת כרום כעיגול פנימי על ההגה.

בשיחותיהם אז, לא ידעתי לתמלל את השוני המהותי ביניהם;
אבי היה סקרן, חדשן. דברו שלסימקה יש ‘הגה מסרק’.
אבי הסתפק בזריקת הגירוי, באימוץ החידוש, בהמשגת התפישה המילולית. ביישום. ההבנה לא הייתה צד החזק שלו. בשל אי-סדירות השכלתו- בסוף היה דוקטור ועם זאת, לא הבין עד יום מותו את קונספט השברים החשבונאיים, עם זאת, הייתה לו אינטואיציה לידע, ספרייה ענקית, תאוות רכישת ספרים- היה עומד עם מכנסיים קצרים ללא חולצה, בכפכפי עץ, מרפרף על טקסטים, ליד פסקאות מסוימות היה מסמן ב- x. לשאלתי למה מסמן, ענה שפעם יחזור אליהן.
דוד זיגי הסביר על המנגנון.

החל מ- 1967 בשבתות מאילת ליוטבתה, אבי היה מושיב אותי לימינו, נותן לי להחליף את ההילוכים ביד שמאל, לדרוך על דוושת הגז ברגל שמאל, ולאחוז בהגה.

ב- 1970, אזור התעשייה בחולון, מאחורי טמפו, נתן לי לנהוג בסימקה הראשונה, ובהמשך במחליפתה הצעירה, הבז’ית, 272-464.

בכיתה ה’ שאל אותי למה קצב הגדילה במספרים בין 230… ל- 272… היה מאד איטי ואחר כך הואץ.

הבנתי שזו שאלת מליון $. לא ידעתי את התשובה.
בגלל המיתון” אמר. לא ידעתי.
עד היום זוכר שזה משהו שהיה נפלא מבחינתו אם הייתי יודע. בדק לי את הרוחב- הגירוי וההטמעה.

אופנוע bmw

אבי ניהל את בית הספר המקיף באילת. במהלך כהונתו בת 5 השנים בית הספר עבר למשכנו החדש מאיזור התעשייה הצפוני לקרבת בית חולים יוספטל שנבנה בזמננו ותופעל אחרי עוזבנו- יולי 1967, יום חמישי בערב, אבי באוניברסיטת תל אביב, בו ילד דחף אותי מאחת מחומות אבני אילת, נפלתי על המרפק שיצאה ממקומה. הגעתי הביתה, דליה השכנה מהדלת ליד ואחותי היו בבית, כשאחותי מזכירה עשרות שנים אחרי שאמרתי – “אמא אל תבהלי”, מדאגה לא לגיטימית לשלומה של אמי במקום להתייחד עם כאבי, ואני זוכר את החשש מרוטינת עיניה, שבמצבים אלה בשניה נאדמות, מצטעפות בדוק עבה של דמעות שאינן יורדות, ואני נחרד מכך ובעצם, כך אני מבין רבע יובל אחרי, אני מתעל אנרגיות למקומות מעין אלה – כאמצעי עזר להתמודדות ולהקלה בכך שעושה מינוריזציה של מצבי, וגיורי, בעלה הרופא של דליה, לוקח אותי לבית החולים. שם הזריקו לי זריקת טשטוש כדי להחזיר את המרפק, וטרום התרסקותי  שחררתי לאמי את התובנה הנחרצת ש’בבית חולים ישנים מצויין’ זוכר את הפינה עם המיטה הלבנה, הקיר עם שני טונים התכלת והסדינים הצחורים.

בית הספר הכיל מגוון רחב של מגמות כולל- מגמה ריאלית בת 3 תלמידים.
זוכר את חווה אזר מזכירת בית הספר, אשתו של ראש העיר, את הדסה המורה לספרות, את שרה הלפרין, את קמחי המורה לאנגלית, את העובדה שאחותי למדה את כתה ט’ וי’ בבית ספר שאבי ניהל, את יובל רותם החבר הראשון שלה, את הכדורסלנים זוהר ויהודה יאירי, שהיה מגיש בליי-אפ צעד וחצי לסל שנראה לי אז, כמחול.

זוכר את גידי גוב, 1968, שהיה כוכב, תלמיד להיסטוריה של אבי, שלמרגלות מלון סהרה של משפחת חיים סלטי הבכיין- אמא שלו הייתה צועקת “חיים, אלאמזו!”, הדיח אותי לגלות לו כמה אבי נתן לו במבחן.
את המשימה בצעתי.
הוא צחק וצהל – אז חשבתי שמהציון, היום, אני משער, שמעצם הצלחת ההדחה – יחד עם מי שהיה איתו, ואני אז, נעטפתי באמביוולנטיות הזו – עומד על כך, התחושות אותנטיות לכבר אז, לא כדה ז’וו עם מושגים עדכניים – שמצד אחד, משתכשך בחמימות הקוליות של ריצוי מושא החן, ומצד שני, אי הנוחות המקננת של המשהו ה’לא תקין’ שאני הודף כדי ליהנות מהנעים.

לא זוכר כמה קבל במבחן . בהיסטוריה
כן זוכר את המבע של אבי, שצרב אותי במבט ואולי במשפט בן מלים ספורות- צמרמורת המבוכה הבגידתית, חמרמורת (- הנגאובר) הבגידה המבוכתית, השפיעה עד היום על התנהלותי, התניות שיפוטיותי, וציפיותיי להתנהלות אחרים.

במגוון המגמות בבית הספר התיכון המקיף הייתה גם מגמה ימית. לשם נווטו, נותבו – ‘הוסללו’ אומרים היום, מי שלא היו מוכשרים למכונאות- כלומר, הקשים בתלמידים.
עליהם הופקד לאסלו לאזוכיירשםמשפחתו ועם לאסלו, לא צריך שם משפחה.
האיש, הונגרי, היה פרא אדם שאותי הפחיד ועם זאת שמחתי שהוא בצד המתרס שלי, עם שיער קש, מקליש, צהבהב דק, פרצוף דשן, סמוק, צרוב שמש אילתית, שפתיים עבות משורבבות, משקפיים ‘תחתית טמפו’, מבטא הונגרי כבד, נישא על קול סדוק, מרטיט אסקוט נצחית בזוית הפה, היה המחנך של כיתות אלה; הוא היה צועק על תלמידיו- אני שמעתי, מכה את המתפרעים אינדיבידואלית- כך אבי העיד, עם מפתח השבדי שבכיס מכנסיו ופתר בעיות משמעת קולקטיביות, כשהתלוננו לאבי שמנוע האימון היה חם מכדי לטפל בו ולאסלו היה מכריח לתחוב את האצבעות בלא רחם (על המנוע) על ידי כך שהיה מוציא אותם לריצה לנמל ובחזרה. שיתגעגעו למנוע.

מושא האופנוענות הראשון שלילמה לאסלו חשוב לנו? איך הרוויח את השתרבבותו לסקירתי ההיסטורית העביישה? בזכותו אני יודע מה זה מפתייח שבדי. וכן, כשהפושטקים שתחת מרותו מהמגמה הימית היו רצים לנמל, לאסלו היה איתם, וחימר בהם בכלי רכבו- אופנוע, ב.מ.וו. שחור. לאסלו על אופנועו הוא צריבת הדו-גלגלי הראשונה בתודעתי.

חבל שלא לימד אותי להפעיל מפתייח שבדי.

שעון

אז כאן מגיע הקטע של השעונים. ומה עניין שעונים למוטוריקה? שניהם, עטים, מצלמות, מחשבים, ושאר מכניקות נחים על אותו מצע העדפתי; מעיד על סט הצניות העדפות, טעמים, יצרים, תשוקות- או העדרן, שהם טביעת אצבע אישיותית העדפתית:
לאן נוטה ההטייה- האם ישנה הטייה ל-

  • פרקטיקה-
    האם רוצים את המוצר שנותן מענה בינוני ל(כמעט) 100 מהמקרים- איזה מקרים, או מענה מובהק ל- 80% מהם?
  • צריכה-
    באיזו מידה המחיר המוחלט מהווה שיקול להעדפת מוצר כזה או אחר,
  • שמרנות/ חדשנות-
    האם ההטייה למוצר חדש היא אינסטינקט חיובי/ שלילי, עד מה חזק/ חלש,
  • נטייה להחלפה-
    מה צריך לקרות כדי שחינו של מוצר יוסר, לטובת החלפתו באחר,
  • תכשוט-
    האם חלק מתפקודו של המוצר הוא תקשור, מיקום אמירה סוציו-אקונומית מודעת-

    • מוחצנת,
    • מופנמת,
  • השפעות חיצוניות-
    מי הגורם המשפיע, למה,
  • התכתבות עם הקשרים תרבותיים,
    • שאינם מודעים,
    • מודעים- עד היכן,
      מה הם הקשרים אלה

      • רצון להטמע בסוציולוגיה מסויימת,
      • התכתבות רומנטית עם ערכים תיאורטים שאינם אקערטילאיים.

זהו עולם שלם שמעיד על בעלי ההטיות.

כחביתה שמוצאה מהביצה ובלתי ניתנת להחזרה,
כמשחת השיניים שיצאה מהשפופרת ובלתי ניתנת להכנסה,
תוצרי העדפות מוצרים כשעונים מעידים פרטיקולריות על בעלי העדפות,
ועם זאת, על אף הפיתוי ההקשר פרט – העדפה צרכנית היא בברור חד-כיוונית,
והרבה פחות- הפוך, כלומר, באמצעות צירוף ניתוח בחירות לשרטט את דמות בעליהן- על אף שאנחנו עושים זאת בכל עת- פחות מובהק.

סייקו מעורר

לאבי היה שעון זהב Cyma– היום אתן עליו ריאה שמאלית, מנוקבת, פלוס תכולת נחיר ימני למוצא את השעון הזה. אבד, נגנב יש להניח. היה לשעון חגורה שנראתה לי מעאפנה, מין חוליות כאלה לא לעניין. בקיץ 1969 עזבנו את אילת. הייתי בן 9. ביום ששי אחד, קייץ לוהט אבי יצא מהסימקה 1000, אותה החנה במגרש מאחורי ביתנו, השומר 1 פינת טרומפלדור 13 חולון, כלומר- 11, והשעון סינוור אותי. הבוהק, משום מה הכה בי ככחול, הפלאש מכה לי בעין, השעון כעת בכתיבת שורות אלה, ענוד על ידי השמאלית. זו נראתה לי היצירה הטכנולוגית האולטימטיבית. אסתטית כמובן.

נחשפתי לראשונה לקונספט של שעון אוטמטי. מסעיר- נענעתי אותו דקות ארוכות חשבתי שטענתי אותו עידנים קדימה. אחר כך הבנתי שהדריכה המלאה היא מעת הפעולה עוד עשרים ומשהו שעות קדימה.

Jaeger LeCoultre Memovox

ייגר

בהמשך הבנתי, שאבי החדשן, הוא היה חדשן, דבר על כך חגג את הדברים הבאים, לא הקודמים, בעצם ענה לדוד זיגי עם הייגר.

dkw, הביזאריה המושגית

קוראים גיבורים שהגיעו עד הלום, ראשי התיבות המקוריים Dampf-Kraft-Wagen- מכונית מונעת קיטור, בגרמנית. דוד זיגי עם ההומור המאד מסוים – עבד כטכנאי מיזוג אוויר בקמ”ג, קרא למקום קריית מוכי גורל, או קֶיְינֶער מָאכְטנִישט גורנישט, אף אחד לא עושה כלום, למיד אותי ש- DKW – Doitche Kinder Wagen כלומר, מכונית ילדים גרמנית.

למה מלאֶה? במיוחד שלא הייתה לנו מכונית כזו? בשל חשיבותה:

  1. Dkw-symbolהמכונית הזו הייתה הישבן ממנו אודי צמחה. בחיי.
    מה לא חשוב? טוף, לא.
  2. חשוב, לי, הרבה יותר:
    המכונית הייתה יישום פרקטיקה שפתית, בשטח;
    הייתי באמת תלמיד, איך נאמר- לא גאווה מי יודע מה, לא להוריו, לא נחת למוריו ולא הדר לעצמו; כישורי רכישת השפות שלי אוששו, אז, בכיתה ה’ עת התחלנו ללמוד אנגלית, כגרועים פעם שנייה בסדרת לפחות חצי תריסר פעמים לבוא; לאחר שנשלחתי בכיתה ב’ לבית פיליפ מוריס באילת ללמוד צרפתית ולא שרדתי, האנגלית שמעולם לא השכלתי להשתלט עליה, לימודי הערבית שעם מורה פרטי סמי תותח, עם המורה אבולעפיה שתפס אותי יורק על חור מנעול carmelהמפתייח בכרמל דוכס הירוקה בוהקת שלו, בקורס טרום צבאי- לא הסתדרתי, חצי תריסר מלים בספרדית ועוד רבע פורטוגזית, אותה רוסית שיצאתי ממוסקבה כמו שהגעתי אליה לראשונה.
    בפשטות- כיתה ה’, התחלנו ללמוד אנגלית, המורה יעל, זוכר את היותה נתפשת כמפחידה ומרושעת על מצע אינטונציית הקול המXימה, המתנגנת שלה, שנתנה לנו חוברות, hovarot כפי שביטאה, לקייץ.
    הפעם הראשונה שקראתי טקסט מחוץ לכיתה, כיישום למידע שרכשתי היה dkw, במכונית שהייתה בשכונה מול השומר 3, חולון.

זוכר

את אבי אומר למישהו “היום לא מייצרים יותר מכוניות גרועות.”

את הלצות דוד זיגי- למה מכוניות אמריקאיות נוטות ימינה? לתחנת הדלק הקרובה.

למה צריך לקדוח חורים בגג הסובארו? (1973, סובארו הייתה היצרן היפאני הראשון שהפר את החרם הערבי וייבא מכוניות לישראל, ff1 מהפיכת עידן היפניות.) להוציא את אוזני החמור שקנה אותה.

התבגרות

הייתי מזהה דגמים על פי צליל המנוע- ראשון פולקסוואגן חיפושית, טרטור ושריקה של מנוע בוקסר אחורי מקורר אוויר. מאובחן, פשוט, קל. בהמשך ריבוי דגמים, ושנתונים.

בכישור המשך, הייתי רואה חלק של מכונית, על פי גוון הצבע מזהה את היצרן והמודל.

אבא של אריאלה – רלי דך, שהייתי מאוהב בה ביסודי, רכש קרייזלר 160. היה לה מנוע 1,639 סמ”ק. כאלה.

Volkswagen 1300, 1973, התמצקות

לדעתי זו הייתה המכונית הראשונה שלנו, שאחותי נהגה בה.
זוכר את אבי תובע ממנה, לקרוא את מנואל המכונית.
זוכר אותי מתבעת- גם אני אדרש לכך? לא, האיש תבע מה שתבע ממי שיכול היה לענות לכך.

ב-1974, כשאחותי התחתנה רכשה עם בעלה Vespa 400. איזה טיימינג גרוע- אי אפשר לקנות כעת? ב- 1978, בנדיבותה, גם נתנה לי לנהוג על החיפושית החצי אוטומטית שלה- מין פטנט של החלפת הילוכים, ללא קלאץ’.

החיפושית הייתה פתיחת עידן המכוניות ראויות, וצמיחת המכוניות המשפחתיות ל- 1,300 סמ”ק.

אבי יישם את הקונספט שהגה, ושאני אימצתי בעיקר על אופנועים בארה”ב;
רכישת מכוניות נפוצות, כלומר שיש להן ביקוש הן בקנייה והן במכירה- לא גחמתיות, על האקסטרות בחיים משלמים בקנייה לא גובים חזרה במכירה, בנות שנה בקנייה, מחזיקים למשך שנה.

כאלה היו, Audi 80, 1975, לאחריה Ford Cortina 1976. מכוניות 1,600 סמ”ק.
אז רכשנו דירה בצהלה, ואבי נסוג ל-Peugeot 404, 1970, אייקון מוטורי, זו גרוטאתית שסחבה במאמץ על 3 צילינדרים.
על כולן נהגתי. מאחורי טמפו.

מוטוריקה, עצמאות

מוטוריקה, אמריקה

מוטוריקה, מעוף

מוטוריקע, שקיעה

Share

השאר תגובה