דיקמן ויכוח דתי

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, י”א’, אישית

משך קריאה כ־ 10 דקות

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, א’, פתיח

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ב’, שכנוע

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ג’, סיבות קיום אמונה

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ד’, משמעות

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ה’, אבחנה

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ו’, תרבות

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ז’, התמרה

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ח’, החטא הקדמון

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ט’, אמונה מסייעת

טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, י’, הסתייגות

אישית

מעניינת אותי הרציונליזציה, המכניקה האי-רציונלית (אוקסימורן?):

  • מאלו סיבות יש הטוענים, מצ’רג’רים, ממדים רציונליים לאמונות,
  • איך בוחרים תכנים אלה,
  • מהי ברירת המחדל המחשבתית- אֱמוניות-רציונליות, באילו מקרים ותנאים,
  • איך נקלעו למצב אמוני אי-רציונלי,
  • איך מיישמים,
  • גילויים של ערבובי רציונליות באי היותה,
  • האם יש שינוי בהעצמת החלשת ממד האי-רציונליות?

הזגזוג בין הנחת אקסיומה, ובהמשך הניסיון להוכיחה רציונלית גורם לי, אי-נוחות [שמוציאה ממני לעג אגרסיבי, מביך]. מעדיף להימנע משיחות ממין אלה, שכן:

הבלבול בין אמונה לבין ‘רצון’ – שלא לומר ‘צורך’ בהזדהות, בהתכנסות נורמטיבית, מערב בין מרכיבי שיח שהופך את השיח לבליל לא קוהרנטי נוסח: ‘כתיבה על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה‘.

מה הקשר בין הזדהות עם קהילה אופפת להנחת הנחות מקדמיות אמונתיות ולהקצאת אנרגיות רבות לאוששן, לחיות לאורן? הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? האם יש קשר בין מרכיב אמוני באישיות פרט לבין יכולתו לחיות בחיברות?

האם, ואם כן מהו הקשר בין צורך אפשרי זה לבין הסיבות להיות אמונה?


 

אינני יודע להסביר דברים רבים.

רציונליות היא היכולת לחיות עם אי-ידיעה או הסבר רציונלי תוך מניעת אימוץ הסבר בלתי רציונלי זמין, בשל חוסר היכולת לחיות עם העדרו.

קושי

חתירה לרציונליות אינה מטלה, אינני מזהה בה קשה.
היא תפישה.
מי שמעיד ש’קשה’ לו אינו בחתירה לרציונליות, אינו מטבעו התודעתי.

הכלים התפישתיים בהם אני עושה שימוש הם הכלים היחידניים שיש לי להבנת מציאות.
אין לי סיבה, בוודאי שלא רצון, לעצום כלים אלה;

  • לא חווה קושי בהימנעות מאימוץ הסברים לא רציונליים,
  • לא נלחם ברצון לאמץ הסברים לא רציונליים, לא מתפתה לכך.
    לא כי קשה לי להשתמש בהם.
    מפני שהפעלת רגולציה האם להשתמש בכלים לא רציונליים, היא לא רציונלית.
  • offswitchועוד יותר-
    משער, (לא מאמין- אין לי את הידיעה), שמדת רציונליות היא תוצר בהלימה למבנה אישיותי על מצע של סוציולוגיה מקיפה של דמויות משפיעות. לא בחירה מודעת רציונלית להיות רציונלי, או לא, או להמעיט / להגביר את מתג ויסות העצמה האמונית / רציונלית.

עצימת עיניים טרם חציית כביש ולבטוח באמונת המאמינים, שהאינטליגנטים הנמנים עליהם יחושו מבוכה מעוצמת היישום ורדידות ההבנה של עמיתיהם, לא מתקבלת גם בין הפנאטים והרדודים שבהם.

יתירה מזאת, חותרי מחשבה רציונלית המזהים עצמם ככאלה, ומחצינים את ה’קושי להיות רציונלים’ מפתיעים אותי. עד כדי כך, שמטיל ספק בהיותם חותרי תפישה רציונלית.

ברור כמובן, שלא אני קובע את מידת היותו של מישהו רציונלי.
אני כן יכול לתייג את פעילויות שלי ושל אחרים- על דרך השלילה, האם מזהה בהם אלמנטים לא רציונליים.

תודעה חייתית, ומותר

חיות מתנהלות רציונלית.
להסקה שאני מציע ש’לחילוניים יהיה אותו עומק תודעתי כמו של חיות’, אני מתייחס כאל דיאלקטיקה מאופיינת [מתנצחת של שמרנים מתגוננים בדרך כלל]- שכן ההשוואה לתודעה חייתית היא ניסיון להפחתה ערכית, ואין לה משמעות כלשהי.

רוצה, תיאורטית לא ממש מעשית, יכולת ראייה של נשר קרח, שמיעה של חתול, חישה של עטלף, שיער ראש של דוב, זיכרון של פיל וזין של חמור.
[במקום זאת, יש לי יכולת ראייה עטלפית, פלומת שיער של נשר קירייח, מבנה גוף דובי, תבונה וקבורה של חמור, קלילות התנהלותית של פיל בחנות.]
את תשומות תודעתי מעדיף להפנות ל-

  1. הבנת מציאות,
  2. השגה ומיצוי של מה שגורם לי כייף,
  3. תוך ניהול משאבים, ויחסים עם סביבתי – מצרפית, כלומר מכלול ה’כייף’
  4. התמודדות ראויה עם מה שמאיים עלי.

לא רוצה להתיז תשומות סרק על להתווכייח עם מי שהניח הנחה מקדמית מופרכת,
או מפני ש:

  1. היה צריך להתמודד עם מוראות המציאות,
    1. לרסן את הכוחות הבלתי מוסברים לשם הגנתו
    2. לרתום אותם לקידומו
  2. או כדי להתכנס תודעתית לסביבתו התפישתית,

מיותר לי להתמודד עם ניסיונות נואלים ל

  1. הוכחת מציאות הזויה כהאנשה של כוחות עליונים וייחוס להם אג’נדה התנהלותית בהתייחסם למאמין פרטיקולרי,
  2. להתגונן מפני נסיונות הוכחה בשל חוסר יכולת ההפרכה;
    התרסה בסגנון ‘הוכח את אי-קיום’ משהו, דומה לדרישה של אי-קיום אח בה במידה של אי-קיום דרקונים בנתניה.

ועל הדרך להעריץ את התהליך כתרבות נשאפת ונעלה.

העיסוק בהוכחה אמונית לא נשאף ולא נעלה.
לרוב הנוהים אחר עיסוק זה, המיעוט שעוסק בבחינת רציונליות האמונה (אני) מייחס נמיכות, רדידות, טיפשות ובלבול,
עם כי במהלך עיסוק זה היו מאורעות מרהיבים (את תודעתי).

משמעות למאמין

התפישהה שחיי מאמין מלאים משמעותיים, ערכיים, פרקטיים,  יותר שכן עוזרים להתמודד עם מוראות החרדה- כנראה נכונה.

כלומר מי שאישיות הרציונלית היא ברמת בשלות הנזקקת לקבי אמונה, לתותבי אי-רציונליות, כנראה מצבו טוב יותר ביחס לעצמו אם לא הייתה לו אמונה.

אין אפשרות להשוות ביחס לאחר- אין כלי מדידה.

יתירה מזו, ההשוואה לא רלוונטית, שכן, להערכתי, אין מאמין נע על סקאלת מאמין יותר-פחות, אלא השינוי האפשרי הוא במושאי האמונה.

נידפות אישיותית מחפשת משמעות ברפרנס ל’כוחות גדולים’, מוצאת נחמה אם ‘מצאה’.

אמונתיות דתית מקבילה במידה מסויימת לאותם נרקומני רגש – אי-רציונליות בהיבט מקבילי, שמייחצנים את הפתולוגיה בהתנאותם ברגישותם, בממדים שהם חווים, ובעצם שומע את חיווייהם על מצוקתם.

הכמיהה לכוחות אי-רציונלים מסייעים מכמירים כשהם ברמה האישית, ומאיימים כשהם חמושים במגן הסוציולוגי, נורמטיבי ‘דמוקרטי’.
אלה רגליים שצומחות מאותו תחת תודעתי מבולבלתי.
מאחוריהם, יימצא גורם שמפיק טובין, מיידי וריאלי.

פרט לסוגיית אמונה, דת, אל, לאום, אהבה, שלמאמינים יש עוז, אומץ ואנרגיה,
האם הם היו אוזרים את אותם כוחות לשכנע בהנחה מקדמית א-פריורית, אחרת,
לא מצליחים להוכיח, לעצמם את קיומה, ממשיכים לחפש ללא לאות,
מסתפקים כהוכחה ניצחת בחוסר היכולת להפריכה,
מקבלים תמיכה בהיותם מוקפים בדומים מבולבלים,
ומצדיקים שזה עוזר להעביר את היום כדי לשמור מפני מוראותיו?

התשובה היא ‘כנראה שלא’. לכן סוגיות אלה הן מאותן מחוזות.

המאמין מחפש כוחות עליונים מסייעים, מאגנים, מושיעים, גואלים במצוקתו,
ואני, מסתלבט, סופייח הנאה בצפייה ובניסיונות הבנה והסבר איך ולמה המתבלבל הגיע לשם, ואיך נע.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: