פרוגרסיביות

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

נסיונות אחיזה תודעתית

פרוגרסיביות

צבר רעיונות חברתיים,
משילים שיקולי שימור מסורת, התכנסות הזדהותית והחלת צביון קהילתני מובחן על מרחב ציבורי
כגורמי השפעה והכרעה על שיקולים רציונליים בהווה ועל עתיד נשאף לחברה.

ב 2016-7 ‘שמאל’ ו’פרוגרסיביות’ נתפשים כתוויות שקולות, שליליות, בחוגים מסוימים שאינם שותפים לתפישות הקואליציה.

למה הכוונה במונח ‘פרוגרסיבי’?

האם מאפייני ‘פרוגרסיביות’ הם תמונת ראי, היפוך ל’רגרסיביות’ –

  • האם פרוגרסיביות היא חתירה להתקדמות,
    ו-רגרסיביות היא חזרה לערכי עבר?
  • האם פרוגרסיביות היא רווחת פרט חשובה
    משימור רעיון מקדמי כופה צביון משותף, בה קיום אמונה, קדושה מפרט?
  • האם אינדיבידואל פרוגרסיבי מוטֶה לאטרלית לרתימת קיומו לקידום ‘טובה מצרפית’ שלו אישית, של הוריו, ילדיו, עמיתיו החיים באשר הם, שיתקדמו למימוש ערכי חייהם האישיים, באופן שאינו פוגע בטובת אחר,
    או, התכנסות לרעיון מסורתי וֶרטיקלי, בו פרט הוא החוליה האחרונה, כעת, בשרשרת ‘גדולה’ וחשובה ממנו, שכוללת את מי שכבר לא חי, ואלה שטרם חיו, וכך יש לו תפקיד בשימור השרשרת בתצורתה המסורתית, שנקבעה על ידי קודמים, מיוחסת ליישויות אמורפיות אלוהיות, מקודשות?
  • האם מחשבה רציונלית, חותרת הבנה פרוגרסיבית, זו המערערת תמידית קונסטרוקטים תפישתיים, שואפת לבחון ולפרק הנחות מקדמיות,
    בעוד שמחשבה אֱמונית רגרסיבית, מייחסת לכוחות בריאה יצירת סדר ומשמעות, מתכנסת לערכים שנקבעו כמקודשים וכנטולי ערעור?
  • האם הטיה לקידום שאיפות אינדיבידואלית,
    בשונה מתפישה קולקטיבית, מסורתית, משמרת צביון משותף, מעצימה לכידות כוח רוב?
  • ההבנה שהשתייכות לאומית, מלידה, מתוך מקריות טבעית, בלתי מנוהלת, בה אדם נולד למבנה חברתי קיים, אד-הוקי, זמני, בו חייו האישיים מתנתבים להיטיב דינמית, עם עצמו, עם הנמנים עליו, תוך שאיפת  השתפרות מתמדת לטובה המצרפית של עמיתיו, לפי תפישותיהם, טעמיהם והעדפותיהם הסובייקטיביות,
    מול תפישה לאומנית, זו המחייבת זיקת גורל, ‘גדולה מקיום פרטי’, אמונה בכוח עליון, מגובה בטקסים, הסמלות וייחול לריבון רב עָצמה מכוון, משליט סדר – אל או מדינה, בה עצם ההשתייכות ללאום מסוים עדיפה ערכית חיובית על השתייכות לקולקטיב לעומתי אחר, הנתפש ערכית שלילית, כנחות? וכך על לאומים שונים המתממשקים האחד עם אחר, מטבע קיומם, להתנגש אחד באחר, להכניע, למגר, גם אם בין פרטיהם אין מחלקות?
    מוחמד עלי, בסרבו לשרת בוייטנאם אמר על האויב: “They never called me nigger, they never lynched me, they didn’t put no dogs on me, they didn’t rob me of my nationality, rape and kill my mother and father”
  • האם תפישה שמטפלת נקודתית, ביעילות בפרט עוין, מאיים, גורם נזק,
    לעומת סימון קולקטיב כישבן ממנו צומחות רגלי הרוע, המייצא פרטים מבהילים?
  • ראייה במי שמכיר בקונסטרוקטים שרירותיים, אקסיומות אֱמונתיות בלתי ניתנות להוכחה, כקיום אל, קדושת מדינה ולאום, להם נלווים פוסטולטים, טקסים וסמלים מקודשים, כ’שטיפת מוח’,
    לעומת מי שרואה במי שמצפה לביקורת וערעור מתמיד כ’שטוף מוח’?
  • תפישת שלטון, כל שלטון, כהכרח, כאלטרנטיבה לאנרכיה כאוטית, שנבחרי הציבור הם שליחים עם תפוגה תוך שאיפה לחיזוק מתמיד של הביקורת השלטונית כתפישה מקדמת את טובת סך הפרטים, בכל עת יש מצבור מנהלי משימות ראויים למלאכתם,
    לעומת שאיפה לשלטון חזק, נערץ, פרגמנטי – ריבון, אב אומה, מצביא, סמכות רוחנית, דתית, כזה הנמשח מכוח עליון, לתיחזוק ‘השרשרת’, כזה המעורר התרגשות וגאווה, חסר תחליף? וכך בקרה על התנהלותו נתפשת כהטלת כתם ערכי על ערכיות הומוגניות לכידות הקהילה?
  • גישה הרואה במבנה חברתי כמקדם אבולוציונית, אורגנית את חופש הפרט וריבונותו,
    לעומת זו המקדשת רדיקלית, הכרעתית, את עוצמת הקולקטיב, בתצורתו הראשונית, הטהורה, המתכנסת צביונית מסורתית?
  • הבחנה שדמוקרטיה היא כוח רוב המאפשר למיעוט להתקיים על פי ערכיו, כשהמרחב המשותף נתון שולל השתלטות,
    לעומת שאיפת הרוב להחיל את ערכיו גם על המיעוט, חמוש בחוקים פוזיטיביים משמרי צביון?
  • גישה אינדיבידואלית מקרבת ומזמינה, אופטימית, המאפשרת מילולית חופש מוחלט, שכן במלל אין מעשה,
    לעומת זו המתכנסת קולקטיבית, פסימית דפנסיבית אופנסיבית, עם הומור מתקרבן, סגי נהורי, שבשם ‘הגנה על החופש’ מגבילה חופש, ומחייבת חוקים נגד הסתה, על אף ש’הסתה’ היא רק מלל?
  • חתירה להבנה אינטלקטואלית נטולת פרדיגמות
    לעומת קבלת הנחה פרדיגמטית, ולאחריה גיוס משאבים אינטלקטואלים, תפישות משרתות מציאות רצויה, יצירת עובדות אלטרנטיביות, המצאת פוסט אמת תומכת, בריאת מציאויות חלופיות כדי לממש אמונה, לאושש ולהוכיח את הרעיון המקדמי?
  • פרוגרסיביות היא רצון של כל אינדיבידואל בנפרד להתקדם לחייו הטובים יותר, לתפישת טובתו, תוך שימוש בחקירה מבררת שוקלת תוהה תועה, לעתים גם טועה, רציונלית,
    לעומת אימוץ אמונה רגרסיבית לערכים מקדמיים מוכתבים מהעבר משתמרים באמנצעות טקסים ומסורות, שאיפה לקהילה מפוארת, עליונה, עם איכויות גורליות, מיסטיות, שערכיה הם ‘נכונים’ מקדמית, באופן מוחלט כציווי עליון, ולכן רצויים?

האם נראה הדמיון בין אינדיבידואלים פרוגרסיבים, חותרי רציונליות, לקידום מתמיד, נטולי תפישת ‘טוב מוחלט שואף גן עדן’, ובה בעת ללא חשש והתגוננות מאיום רוע מוחלט גיהנומי

לעומת,
דמיון בין גישות – גם אם יריבות – המתאפיינות בזיקתן המקדמית למבנים קולקטיביים ראשוניים, בהן האויבים האנטי פרוגרסיביים משמרים את אמונת ומסורת הקולקטיב אליהם הם שייכים, חולקים מכניקה תפישתית דומה?
במלים אחרות, האם הרגרסיביות האֱמונתית, לאומנית המתכנסת קולקטיבית של לאומים שונים, מתכתשים עד מוות האחד את השני, ובעצם, הם בעלי איכויות שמרניות, אמונתיות, לאומניות, דומות חולקים מכניקה מחשבתית מקבילה?
Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share