FIAT 850 Sport Coupe 1971

נתינה אישית ממקור קיבוצי

משך קריאה כ- 3 דקות

נדיבות ממין אחר

בסתיו 1978, אחרי שהעיפו אותי מקורס ‘רושם ב’, ערבית, טרום צבאי, נטלתי את פיאט 850 מודל 1971 – בראש העמוד, כשהזעירות שלה לא מועברת מהתמונה. שלי הייתה לבנה. אבי רכש אותה בתור ‘אלטר אוטו’, כדי שלא אחרב לו את ה- BMW 1602 שלו, וחירבתי* ונסעתי לקיבוץ עין השלושה, שם היה הגרעין אותו נטשתי עד לגיוסי בסוף אוקטובר.

היה כיף; הרחבת מגוון היחסים. כמו שאני אוהב – זרוק’תי למרחב הומוגני לבד, תביא להסתדר.

איזה בן גילי, לא דמות שהותירה בי חותם – בן משק גבוה, רזה, אתלטי, שזוף, בלונד ארוך שופע,
הציע למלא לי את טנק הדלק בדלק של הקיבוץ – היה לו את המפתח.

היה ברור לי שזו גניבה. שלו. וגם שלי. ובכל זאת התפתיתי. מילאנו.

כמה שנים אחרי, שתי תובנות התנסחו לי –

  • יש המממשים את ‘הנדיבות’ שלהם על ידי השפרצת טובין לא להם, אלא שיש להם נגישות לשיבר שלו.
  • אני בחברה הומוגנית מובהקת, הזר, ואחד מהילידים יוצא מגדרו כדי להתחבב. עלי.

בהמשך, בצבא, נחשפתי לרוחב־לב אפסנאי, כשגילו כלפיי נדיבות מהאפסנאות הצה”לית.

טובין של ארגון, סוחר בו כדי למטב, להעצים, את מצב הנותן. פיחסססס. בהמשך נתקלתי בכאלה, לרוב, סוחרים בטובין לא להם, כמאפיין.

 


* ב-1977, כשהוריי רכשו דירה בצהלה, אבי מכר את הקורטינה 1600 כדי לסייע במימון, ירדנו לפיז’ו 404, שנסעה על שלושה צילינדרים, המכונית הראשונה עליה נסעתי עם קבלת הרישיון בדצnבר 1977.
בהמשך, עלינו לאלפא רומיאו ג’וליה 1973, הדבר האמיתי, הרכב הכי אותנטי שהיה לי העונג לנסוע עליו. הריח בנחיריי; זאב בעור כבש. מנוע מגרגר, נמוך – דבש באוזן, גיר דפוק, לא ייכנס משלישי לשני בלי צווישן גז. את התחושה הזו של החספוס הזה אני אוהב עד היום באופנועים המוצלחים שלי. פחות אוהב את החלקות המהוקצעת.

BMW 1602
כזו הייתה לנו, יש מצב שממש זו

אחרי האלפא היה לנו את ה- BMW 1602. בדיוק ההיפך, מין אמבטיה אדומה מהוקצעת חסרת חן ונשמה, וכוח. התאימה לאבי, שהיה יותר בקונספט מאשר במוטוריקה.

בלילה גשום של מוצאי שבת נפגשנו כמה אנשים – לא זוכר עם מי ולא היכן, רק שדורית קופרברג, בה הייתי מאוהב עד כלות גם הייתה. הצעתי להחזיר אותה הבייתה לחולון. לא זוכר איך ומהיכן הגעתי לצהלה, לקחתי את הב.מ.וו., כשאני כן יודע, שאם הייתי מבקש הייתי מקבל, אבל השעה הייתה מאוחרת והוריי ישנו. וכן יודע שאבי לא התכוון שאסע עליה.

לקחתי את המפתחות והסעתי את דורית לביתה, ז’בוטינסקי 31, פינת קראוזה, בחולון.

‘היינו ידידים’. שם קוד לכך שהיא הייתה מאד קואופרטיבית אלי, ללא רומנטיקה, מבחינתה at all.

כמה שעות אחרי חצות, ועדיין חושך, חזרתי הביתה – אז עוד לא היה איילון. כותב שורות אלה ‘מרביץ’ – עוד פועל חלוד מזוקן – בכוח, באבא הילל רמת גן בואכה קניון איילון שהיה אז רק בשלב החזוני. והכביש הרטוב מתעקל לו בעצלתיים לא מסונכרנים לכיוון הגלגלים, ולא למהירות, ולא לכישורי ויכולת שליטתי ברכב. ואני, במקום לזרום עם הכביש המשכתי אנרצית קדימה, הכביש מתעקל לו מעדנות שמאלה. לחצתי על הבלמים, ובקיצור – אין מה לקצר – נעצרתי בטנדר הסוסיתא, מחרב לו את קרטוניאדת הארגז עד לתא הנהג.

לא התבלבלתי – כבר אז נודעתי בלחץ הדם הירוד שלי, שבמצבי מצוקה במקום לעלות, יורד אף יותר – שילבתי רברס, והמשכתי בנחישות לוייסבורג 11, למיטתי.

למחרת, מתישהו לפני שתיים עשרה בצהריים, ראיתי את אבי שבבוקר הלך לעבודתו וחזר לשיחה איתי: ‘יאירי, לקחת את האוטו אתמול?’, השבתי שכן, שלח אותי למטה לראות.

ירדתי, כדי לראות את הפינה המעוגלת של האמבטיה הקדמית הימנית באוטו האדום הנוצץ: חור שחור בגודל הפנס הקדמי פעור לו בכיעורו, שמאפשר את תחיבת ראשי , תוצאה של הנגיחה שהבאתי לו אתמול.

ואני זוכר ב… אימה, אי-נוחות, חרטה, מוסר כליות, לא יודע, you name it, שאבי, חיכה עד שאתעורר כדי לדון איתי על המעשה, לא אמר מילה, לא הזכיר דבר, לקח את האוטו לז’בנר הפחח לתיקון.

וכן את דורית, המלאך, שבטאה לי, לראשונה, את הז’אנר הנשי שאני מוטה אליו, שהתנדבה סוציאלית טרום צבאית במצפה רמון, וכמה שבועות לאחר גיוסה, בביקורה במצפה, נהרגה בתאונת דרכים.

Share

הערות? אשמח לתגובתך