יומרתי

התקשורתית

"…כן" אני מודה, אני אכן מתיימר לנפק לשואלים אותי שאלה כלשהי ניסוח התייחסות, באופן שהנענה יעיד שהיא 'סבירה', לתפישתו, ושאני אחשוב שהיא מחמיאה לאינטליגנציה.

זה חלק מהתחזוק העצמי. שלי.

אם ארים לעצמי, אשתכר מהסנפת בית שחיי, אהיה בהיי מלחיכת ברכי
בהבטחה זו, להערכתי – אני די עומד;
שומע על עצמי תלונות רבות.
כולן מצודקות, במובן ש'אני הוא שגרמתי לאי-הנוחות',
עם זאת, טרוניות מסוגת 'מה שאמרת בלתי סביר', ממעט לשמוע.
אולי עניין של קשב, וירידת שמע.
לא לבלבל עם תיוג השומע את התייחסותי כ"סבירה" להבנתו, עם "הסכמה", לטעמו.

אינני מתיימר שמישהו יאשר את, יסכים ל, או ישתכנע מדברי.
ממש לא.

אני כן מתיימר שמי שקיבל התייחסות ממני יבחין בעמידה תפישתי המוצגת בנסיונות ערעור רציונלי, קוהרנטיות לוגית, את ההחמאה לאינטליגנציה, גם אם

• בשונה מהנמען להתייחסותי,ייתכן ש
  • התייחסותי גזורה מ–תפישת עולם שונה,
  • עמדתי היא תוצר סט ערכים וסנטימנטים אחרים,
  • העדפותיי נגזרות ממגוון טעמים נבדלים,
• אינני מחמיא לו עצמו.

ההבטחה, היומרה, היא מול עצמי, כן?

למה יומרה?

ברור לי, שאינני מקיים את הכוונה במלואה, אלא רק בחלקה.
בשאיפה לחלקה הגדול, בידיעה שלא תמומש למxימום.

האם הצלחתי ביומרה זו?

לא במלואה.

כנכתב מעט למעלה: ברור לי, שאינני מקיים את הכוונה במלואה, אלא בחלקה.