על הסכין – הבחנה בין איומים

1. לא שם לב לחתול
2. ישים לב ויאמר לעצמו שיש אנשים שיירקו בראותם חתול עובר,
3. יירק ויעבור למדרכה השניה.

1. אחד יתעלם מהחפץ,
2. אחר יאמר לעצמו שיש אנשים שמנשקים אותו, ויתהה איך יכולים לייחס לחפץ מהות מיסטית, וייחס לאנשים, לא לחפץ חוסר רציונליות,
3. שלישי ינשק אותה בתאווה.

1. אחד אומר- לא מעניין אותי,
2. אחר אומר- וואללה הייתי שמייח להגיע לשם בתור תייר, לראות איך אנשים לא רציונליים מתרגשים,
3. שלישי אומר- המקום קדוש, יקר, חשוב לי.

1. אחד מעולם לא פתח אותו.
2. אחר יכול לעיין כדי לדעת האם מזמור מסוים ששמע עליו מנוסח במקור כך או אחרת.
3. שלישי מייחס לספר סגולות מסויימות, וישים מתחת למזרון יקיריו.

1. אחד יאכל אותם יחד ולחוד לפי איך שבא לו באותו רגע,
2. אחר יאכל לפי איך שבא לו אך יציין לעצמו שיש אנשים שלא יאכלו אותם יחד, ואף מוכן להמנע לגרום אי-נוחות אם יש בקרבתו מי שמפריע לו.
3. שלישי יקפיד לא לערב נקניק עם חלב. או כי חושב שכך ציווה האל, או- מפני ש'אינו זוכר למה', אך רוצה לשמור על 'צביון'.

 

1. אחד לא מודע לזה שיש אנשים שצמים ביום זה,
2. שני יהיה מודע לכך, יתהה למה עושים זאת, ולא יצום,
3. שלישי ימנע מעצמו מזון ומשקה. או שמאמין בציווי של 'ועיניתם נפשותיכם', או שרוצה לקבל ערך חיובי מ'שימור צביון' או שסתם לא זוכר למה.

1. האחד, לא יודע מה זה,
2. השני יודע שישנם אנשים שרואים בזה סמל של קבוצה מסויימת- אם משתייכים אליה אוהבים אותה, אם עוינים אותה- שונאים אותה,
3. השלישי, אם שייך לישראלים לאומיים 'מכבד' מתרגש עם הנפת הבד,
   השקול לו- אם עויין את הישראליות ישאף לשרוף ו'לבזות' את הדגל.

1. אחד לא מודע לקיום ערכיות כלשהו לחפץ או מעשה,
2. השני מודע לכך ש'יש אנשים ש' מייחסים ערך 'חיובי' או 'שלילי' לפעולה או מעשה,
3. השלישי מייחס לפעולה או חפץ, ערך מקדמי, ולכן יחיל פעולה נגזרת שהוטמעה באישיותו בעקבות הטמעת הערך המקדמי- לדגל יש ערך. יום כיפור הוא יום צום קדוש.

יש מי, שמבחינתו, סכין מונפת ביד מישהו- זה לא אקט סמלי, זו סכנה. מוחשית, תמידית, בכל מקרה, כהתניה, ללא עוררין.

יעלון, לפיד, בנט, שקד, דומיהם, מי שעוסק בביטחון במהותו האישיותית, מצדדים בייחוס מיידי של סימול חפץ פעולה מיידית.

מה משותף לאנשים אלה-

מבנה אישיותי, חותר פעולה, מסדרת, מיומנות בייחוס לחפצים משמעות, והצמדת פעולה לעיתים מיסטית- לדגל, הימנון, מטס מעל אושוויץ, לעיתים פרקטית- קוטלת חיים.

איך מבחינים האם זה מבנה אישיותי? וחרדתי?

כשבוחנים לאן מעדיפים שמקרה יזלוג במקרה של טעות:

בעוד שיש מי [אני] שמוכן לקחת את הטעות לכיוון של 'אסון'- וטז מתכנים 'אופטימיסטים', 'הזויים', 'חולמים', 'יפי נפש' …. הכל כ'קללות', כן?

או,

ההיפך, ימניות שמרנית, השואפת, להגן, להתגונן, להיזהר, לפחד, המוכנה לפגוע במי שמייצג את הסכנה באין ידיעה,

שכן בפחד, בחרדה, בזהירות, אין מקום 'לקחת סיכונים', שמא…

זו נטייה אישיותית, אופיינית. כנראה מולדת ומוטמעת- יש אנשים זהירים יותר או פחות,

כמו נדיבים יותר או פחות, כמו מדייקים יותר בזמנים יותר או פחות, כמו חרוצים הנוטים להשפריץ אנרגיה יותר מאלה שנוטים לשמר את האנרגיה החסרה להם לעצמם- למקרים שיצטרכו לה.

ישנו ארכיטיפ מחשבתי שנוטה לייחס ערכים לפעולות או לעצמים לעומת מי שבעלי אישיות שנמנעת מכך.

[אני מצפה] שאנשים שמאמינים בכוח כאלמנט פותרני,

צודק, או לא

כאן אינני דן, עוסק מתווכייח, מהי התנהגות נכונה.

• מציאות על מרכיביה, היא נטולת ערך כשלעצמה.
• בני אדם מייחסים למציאות ערכים, חיוביים או שליליים, קטנים או גדולים בהתאם לאישיותם, העדפותיהם, התניותיהם.
• אנשים דומים בהיותם בעלי סט ערכים משותף.
• שיתוף בסט ערכים משותף הוא תוצר של מבנה אישיותי.
• מבנה אישיותי הוא תוצר של סביבת גידול, חינוך, ערכים מוטמעים,
• ובבגרות- יש מי שמפעיל בקרה שמוחלת על סט ערכיו, האם לדבוק בהם או לשנותם בהתאם לעדכון השקפותיו.
• חלק מהשיקולים האם לדבוק בסט ערכים או לשנותם הוא האם יש עניין לקבל חיווי חיובי מסוציולוגיה מקיפה תומכת או עוינת- נעים לפרט לקבל אישוש על היותו דומה לסוציולוגיה המקיפה אותו.

אכן רוב האנושות היא מז'אנר הטיפוס השלישי.

זה שמעדיף את הנורמטיביות על הסבירות,

ויודע לומר ש'סבירות' עדיפה על נורמטיביות.

אחד כותב לאחר מסה של מאות מלים על משהו פילוסופי שהאחר, לדעת הכותב, לא מבין-

1. אחד יחשוב שזה 'יפה' אבל אין לו זמן לבזבז או סבלנות להקצות למישהו, אלא אם זה ילדיו, את האנרגיה,
2. שני חושב שזה סוג של 'נדיבות', הקצאת אנרגיה מקדמת לטובת רווחתו האינטלקטואלית של האחר, גם אם הסיכוי שילמד מזה משהו משנה תפישה אפסי, ועם זאת הוא עושה זאת עבור תחושת השפע שלו, היכולת להקצות לכך משאבים עבור האחר- ובעיקר עבור עצמו, חושב שמקדם אותו בהיבט שחשוב לו.
3. שלישי, שכתיבה כזו היא בזבוז זמן ומשאבים משווע, שמעיד על אי-שפיות, בזבוז אנרגיה, שכן האנרגיה שבוזבזה לא תועלה לערוץ פרקטי מועיל מעשית לאותו רגע, ואפילו בזבוז אנרגטי לקרוא את הנכתב.