טיירי וידר – Tose Proeski

הערכת משך קריאה כ- 4 דקות

דיסוננס

דיסוננס, מפגש “לא נעים” בין צלילים. “לא נעים” במרכאות, שכן הכל יחסי, תלוי תרבות, תקופה, אופנה, טעם, הבנה, פרשנות.

סרטון אחד מהפנט אותי כבר שנים רבות. מכשף אותי. מה ששומעים בו מטלטל אותי:
שיר יפה ביותר מפי קול נדיר ביופיו. הזמר, Tose Proeski, צעיר מקדוני בן 25 באותה העת, ובן 26 בעת תאונת הדרכים הקטלנית, כוכב־על מקומי, בעל קול רך ועדין ועגול ועשיר, השולט באופן אינסטינקטיבי בכל הדקויות התרבותיות, הסילסוליות, הדגשים, הצלילים ה”בורחים” בסוף משפט, שליטה מוחלטת בדינמיקה, בנשימות, בעוצמות ובכחמישים גוונים של לחישה.
בקיצור, דוקטור לכל מה שלא לומדים בשום מקום. לפעמים, כשאני שומע אותו שר את השיר הזה, עולות בי תמונות של עוף דורס המרחף במרחב, בשקט של השמיים, כנפיים פרושות, זורם עם הזרימה, עם האוויר.

הוא שר שיר מקדוני מאוד מוכר בכל ארצות הבלקן, זיידי זיידי (שקעי, שקעי, שמש….) אותו כתב Aleksandar Sarievski, אגדה מקומית.
3 בתים מהממים, האחרון יפה עוד יותר מקודמיו, יש שם לקראת הסוף צליל ארוך ארוך שדומה לאושר, כלומר לא דומה לשום דבר אחר. כל מיקרו שניה של השיר, בביצוע הזה, עושה אותי מרותק. וגם מרתק אותי.

אז מה כל כך דיסוננטי בתוך השלמות הזו?
התשובה פשוטה: כל השאר!

איך שהוא לבוש, וההליכה שלו, ואיך הוא מסדר את המיקרופון, והאופן בו הוא פונה לתזמורת וכאילו מנצח עליה כמו ילד בן 5, והגיטריסט שבטריפ אחר לגמרי בין וודסטוק לחתונה בבני ברק דרום, ובכלל כל הסט של התוכנית הזו – Bravo show – שהיתה כנראה מאוד נצפית ואהובה ובה יושבים כוכבי הזמר המקדוני אחד אחד וגם אורחת כבוד זמרת קפריסאית-יווניה. התאורה והכורסאות והנשיקות לקהל כמו ילדים בגן והבעות הפנים… הכל בעצם מביך אותי שם. זו כמובן עמדה סובייקטיבית וכולם עשו שם את המיטב כדי שהכל יראה יפה ומכובד ומכבד, אבל אני לא מצליח להתחבר לקודים האלו. “בעיה” שלי.

הנה הקטע:

ואם זה מסקרן אותך הנה הקישור לתוכנית בשלמותה:

בו השיר מתחיל ב- 54:25.

יש עוד אילתור בסוף התוכנית ב- 01:20:25 ששווה עיקוף.

נ.ב.

Cringe תעוקינג’ –
תעוקה לנוכח מבוכה חברתית-מצבית, בלתי מודעת של אחר, כסוגה של הנאה
.

התמכרתי!


 

טיירי וידר – מיילס דייוויס

טיירי וידר – ביל אוואנס

טיירי וידר – ג’אז

טיירי וידר – מריזה

טיירי וידר – Barbara

טיירי וידר – Ibrahim Maalouf, Juliette Greco

טיירי וידר – קול ללא סווינג

טיירי וידר – Yamandú Costa

Share

11 thoughts on “טיירי וידר – Tose Proeski”

  1. מבין את הביקורת על אותנטיות מזוייפת,
    ומחבב את הביצוע ששיתפת.

    באופן אישי, מאסתי בטקסטים מילולים,
    ליריקה על לב שבור, או כל משבר אישי אוניברסלי, חייבת להיות מאוד פואטית וייחודית כדי שאעריך אותה.
    מבחינתי, היה עדיף שישתוק ויתן לגיטרה לבטא את תחושתיו, הוא מתבטא היטב גם מבלי לעורר רחמים באמצעות שפה קיצ’ית.

    אני מעריך הרבה יותר טכניקה אינסטרומנטלית על פני סחטנות רגשית וורבלית,
    הפרפורמנס הווירטואוזי של סטיב וואי, הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה, ממה שהוא מוכר לציבור, ומהיכולת שלו להחזיק הופעה גם בלי הפורנו הוורבלי,
    גם השני, הישיבה בקרן רחוב היא לא בשביל המטבעות שיזרקו לו לכובע, זה פשוט המקום לנגן את המוזיקה הזאת,
    השיער, הצמידים, הציפורניים וכל המסביב, זה הכל חלק מהסאונד, זה ההרמוניה שהוא מספק, ממשק התיווך בין תחושתיו לביטוי שלו, הוא ויזואלי, הרמוני, מלודי, הוא לא צריך להישתפך מילולית ולחזור על אותם הדמעות באותה השורה,
    הוא נוכח באמצעיים נעלים יותר, בעייני.

  2. במשך שנים חיפשתי גירויים בעלי השפעה דומה לתפילה,
    אפשר לומר שבין השנים 2008 עד לפני שנתיים,
    כל כמה חודשים החלפתי את האיידול הספיריטואלי שלי,
    ברובם מוזיקיאים ולהקות, אבל לא רק.
    יש שני גיטרסטיים שנחרטו אצלי במהלך השנים – Steve Vai ו – Estas Tone
    סטיב, הוא אמריקאי בוהמייני שעולה לבמה עם כריזמה,
    מנופף בגיטרה כזכר המנופף באיברו, מהרגע שהוא מניח את אצבעותיו על הגיטרה, הוא כולו חדור מטרה – להביא את הקהל לאורגזמה.
    הוא מוחצן, משפריץ צ’ארם, פייטר, ולוקח אותך למסע מוזיקלי מפתיע ומרתק בכל יצירה מחדש.

    אסטס לעומת זאת, בחור מזרח אירפואי רגיש, שיושב ברחובות עם גיטרות פשוטות ומתרגל סוג של מדיטציה רפלקטיבית,
    הוא מתחיל לנוע על הגיטרה בחוסר וודאות, בלי תכנון, בלי שואו, פשוט יושב בפינת הרחוב ומקיים אינטימיות עם הגיטרה,
    הסזאונד שנוצר תאווה לאוזניים, האווירה שנרקמת מספקת למאזינים תחושה של חיבור לגדול המאחד.

    אם עוד לא שמעת אותם, ממליץ בחום.
    Estas Tone
    https://youtu.be/7gphiFVVtUI

    Steve Vai
    https://youtu.be/9IrWyZ0KZuk

    1. שלום mycigclub.

      יצא לי בעבר לשמוע את שני הגיטריסטים שאתה מזכיר. מיליונים צפו, אהבו, אתה אוהב, זה כמו כל דבר עניין אישי ועניין של טעם. ניחשת נכון, אני לא נהנה לשמוע אותם (נהפוך הוא). אבל זו לא הנקודה, יש שפע היצע וכל אחד מאיתנו יושב לו על הפרח שהצוף שלו טעים לו יותר ויש מספיק פרחים לכולם.
      מה שיותר מעניין זה איך שני אנשים צופים באותו הסרטון וחווים חוויה שונה, הפוכה כמעט. איפה שאתה רואה איש יושב לו בפשטות בפינת רחוב, בלי שואו, לא מתכנן מה ינגן, אני רואה רק שואו שהכל בו מתוכון. פינת רחוב אולי, אבל לא עם כובע למטבעות, אלא עם תג של הפסטיבל בו הוא משתתף, עם כמה מצלמות, עם הגברה סופר מקצועית, שום דבר כאן לא מאולתר, לא הנגינה שלו, לא הצמידים על ידיו, לא הרמות יד ימין שלו לאוויר בתנועה מלכותית כאילו הוא איזה מטאדור שזה עתה החדיר לשור הזועם את החרב שתקרב אותו אל מותו… אולה!!!
      חוץ מזה אני לא מת על נגנים שהטכניקה היא במרכז האומנות שלהם – כאילו משלמים להם לפי תו. אין לי דבר נגד טכניקה אבל כשהיא קיימת רק לעצמה, כשהיא האסתטיקה עצמה, היא נהית רובוטית וחסרת כל נשמה. היא משרתת את עצמה. ושני הגיטריסטים שאתה מזכיר נכנסים, לטעמי, לקטגוריה הזו יחד עם עוד רבים וטובים. לכולם קריירות נפלאות, קהל אוהדים בכל העולם, מליוני צפיות וקליקים ולייקים. עם זה אין כל ויכוח. ואני רגוע לחלוטין: הם מסתדרים בחיים גם אם אני לא יושב באולמות בהם מופיעים.
      אתה שואל אותי מה כן בעיני? ראה למשל את הסרטון של Gary Moore בהופעה בבזל משנת 2008, בה הוא מבצע את השיר I Love You More Than You’ll Ever Know אותו כתב Al Kooper, ממקימי הלהקה האגדית Blood, Sweat & Tears, 40 שנה קודם לכן.
      זה ביצוע מדהים, גם כשאני שומע אותו היום בפעם שלא ספרתי. יש שם, כמו בביצוע המקורי, המון זמן, המון ספייס, המון הקשבה, משחק עדין בין צליל ללא צליל, יש שם 6 דקות ראשונות של השיר עצמו שבונות ומובילות ומכינות את הסולו שמתחיל מעט אחרי הדקה השישית. והסולו… 4 דקות של שכרון, מסע מקצה אחד של גריפ הגיטרה לקצהו השני כדי להגיע לשיא המתח ולפורקנו, לצליל הגבוה ביותר, הנכון בעוצמה, בעיתוי, ברגישות… המסע עובר ממעט להרבה צלילים, עוברים ממנעד נמוך לגבוה, לבנה אחר לבנה, עושה שימוש בטכניקה כשזו תורמת. סולו בנוי לתפארת….כל מילה מקלקלת:

הערות? אשמח לתגובתך