פגוש פוגייש פגשתי – ישבנים חופשיים, משולחי רסן

על מרחב וגבולות – ומי המתגונן?

מרחב

מרחב תודעתי עוטף נפח פיזיולוגי בממדי זמן, זיכרון, קרבה פיזית.
בשל חוסר ממשותם הפיזית, אלא המטא-פיזית, אלה מהווים כרי דיון, מחלוקת, על ריבונותם ומימושם, התגוננות מפני מי שמשתמש בהם בחוסר נוחות לאחר.

מוכר מי שמניח רגליו על שולחן?

בישיבתו, נעליו דורכות על כסא?

של מי מרחב השולחן?

שלו? שלי? של שנינו? לא של אף אחד? של ריבון כלשהו?

אני מכיר – כדי לא לומר יש – שלושה מרחבים:

1. שלי,
2. של זולת,
3. של אף לא אחד.

מרחב שלי, אישי – של כל סובייקט באשר הוא.

מרחב שלך – מרחב של כל זולת אחר שאינו הסובייקט.

מרחב ציבורי, שאינו של אף אחד.

המרחב שאינו שלי או של זולתי יכול להתחלק בין שתי גישות –

• מרחב של כולם,
• מרחב שאינו של אף אחד.

בעוד שברור מהו מרחב פיזי, המרחב התודעתי פחות ניתן לתפישה, ממילא לא להגדרה, ומתוך כך  לגידור.

היכן הגבול?

הגבול הברור הוא פיזיקלי; על פי רוב, גופים פולשים לנפח גוף אחר באופן, שניתן לצפייה פשוטה. בעצם, ניתן לפרש כמעט כל עימות משפטי בפסיקת דין כיישות אחת הסיגה גבול של יישות אחרת.

הנושא מסתבך במקרים בהם נוצרים פיעפועים, אוסמוזה תודעתית, עירוב תנועות פיזיקליות שאינן חודרות למרחב פיזי של אחר, אלא למרחב תודעתי.

מה קורה, בהתחככות יום-יומית, שאין בה עניין לכלל הציבור, בוודאי לא משפטי, כאשר פרט אחד שורק נעימה המעוררת אי-נוחות בפרט אחר, שומע? מה קורה כשאחד מפליץ ליד אחר? האם מי שמקבל חיווי שלילי על התנהגותו חש ש’חירותו נמנעת ממנו’?
אם תחנת רדיו לא משדרת זמר כלשהו, היא ‘משתיקה’ אותו?

אישית

מקרים ממין אלה מעניינים אותי, יותר מסוגיות משפטיות, שכן עוסקות במרחב החיים, יום-יומי, משיק להתנהגות אנושית אינסטינקטיבית, בלתי מסונתזת.

מה קורה כשמישהו מניח רגליו על שולחן כשאחר, אני, נחשף לכך?
את נעליו, על כסא, שאשב עליו?

אז זהו, שאינני רוצה להסתתר מאחורי 'יש מי שזה מפריע להם', בגיוס תקפות נורמטיבים נוספים, או, לפנות לפרוטוקול תרבותי אבסטרקטי בנוסח "לא מכבד, לא מכובד."

כן מאזכר שתי תובנות שתופעות אלה מעוררות בי:

• 'פִיחְס, תומת שולחן, כיסא, ספה, טומאו בנעליו.'
  ואני מסרב להתמיר תעוקה פרסונלית באידיאולוגיה אוניברסלית, וליפול בלהסתייע ברציונליות ש'תחושת אי-הנוחות שלי מוצדקת', לחטוא בהצדקה רציונלית לסנטימנט.
  התייחסות זו היא אישית שלי, אינה מוצדקת אוניברסלית. אי־נוחותי האישית, הסובייקטיבית, לה אני אחראי, ש-
  • ההוא ששם רגליו על השולחן נגע, בפאקינג רגליו, בכוס ממנה אני שותה,
  • ההוא שדרך עם נעליו על כסא, בעצם ניגב את נעליו על מכנסיי, כשאני אתיישב עליו.
• האללו, אינך רואה שה- VQ שאתה משרה על סביבתך נמוך יותר ממה שמודעתך המאפשרת משערת?
  בהערכת אדם ניתן להעריך
  • Intelligent Quality – IQ, מנת משכל,
  • Emotional Quality – EQ, יכולתו לספוח אהדה לפורר התנגדות רגשית,
  • Value Quality – EQ, היכולת להשרות ערך חיובי/ על סיטואציה.

השתקה, התגוננות?

ו-אם אפנה למי שמבחינתי פולש ברגל גסה – לטעמיי, כן? – למרחב שלי, האם אני נכנס למרחב שלו? פוגע בחירותו ההתנהלותית תרבותית?

פרט מרחב

מהי פלישה למרחב ציבורי או הגנה על פרטי?

האם פרט המקבל חיווי שלילי על התנהגותו חש שחירותו נמנעת ממנו?
אם תחנת רדיו, ציבורית, נמנעת מלשדר זמר כלשהו, היא 'משתיקה' אותו?

זה בכלל אני?

אני מתחבט האם במצב בו פרט חודר למרחב שאני רואה בו 'שאינו שלי ושאינו שלו' האם להעיר.

אינני רוצה להיות במצב בו

• מימוש חירותו להתנהג באופן חופשי.
• יתירה מזו, עוד פחות מכך, אינני רוצה שאותו פרט שבכלל רוצה לרצות אותי, או לפחות לא רוצה להקטין את איכות חיי, ימנע מהתנהגותו הטבעית, אינסטינקטיבית פולשנית, מפני שבעצם מפחד ממני?
  אני מסרב להיות הנושא, מושא ההתחשבות, בכך, שאני הפולש לתודעתו, שאני מונע ממנו להתנהג באופן חופשי, בשל התחשבותו בי. אינני רוצה בהיפוך מחליא ליהפך ל- issue העניין.

סוף דבר

לא מעיר. נהנה לבחון את יכולתי להתאפק.

וגם, על משקל אותך לא כ'פת לי לשקר, את עצמי לא מוכן: מניח שהערתי תתפש כפוגענית במידה כזו

• שהאימה שאעורר אצל אחר לו אעיר גורמת לי נוחות ביחס להתאפקותי,
• מישהו יימנע מהתנהלותו בשל כך שהוא חס עלי? מעדיף שישפשפו על מכנסיי נעליים.