משך קריאה: 74 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
היכן ולמי מציק?
‘יאירי’, אבי שאל/ בירר/ ווידא/ גער, ‘וִוי בִּיסְטֶה?’
סיכומים: ג’ינג’י ואני
מטרה – הסיבה בגינה התכנסנו – הצלחה ברורה,
חווייתית – אחד המאורעות המשמעותיים,
סיכום: באיזו שורה להוסיף ברזומה?
ד’, 19 בספטמבר, Berkeley, מעוז רדיקליות
ברקלי מקום מדליק. מטייל, רגלית, במקומות שעשו לי את זה ב- 1984, 88, ובמעט הפעמים שביקרתי מאז. ילדיי מבוגרים מהסטודנטים כאן, מקום רוחייש ובוחייש.
עיר רדיקלית, בשל היותה מורכבת מהמוני סטודנטים, חוקי העיר מוטים למי שגר כאן ארעית וישוב לפרברי הערים שנסיבות חייהם יזמנו להם.
יושב בבתי קפה בו סטודנטים רכונים על המקים שלהם, חורשים. רוחשים מזימות לעתיד פרוגרסיבי, עד שייטמעו במשכנתאות, בהחזר הוצאות לימודיהם.
רואה חסרי בית, שכובים בקרנות רחוב, במגעות של בתי עסק, קוראים וכותבים(!), מנסחים רעיונות, פותרים משוואות משרטטים דיאגרמות.
יכול להיות שהם סוג של גרסה שלי, אנלוגית – גורלם לא שפר עליהם, כפי שהיטיב עמי, שיהיה להם בלוג שבו יְכָלו זעמם, ואת מחשבותיהם המתבדרות?
ג’, 18 בספטמבר, Berkeley, לי זה עולה יותר
אני לא במיטבי. מבין, מתנהל בהתאם. עושה את הסידורים להגיע לשדה לטיסה של חמש בערב. עד אז במלון, אורז, נערך, עובר על החיובים.
מגיע הרבה לפני הזמן לשדה – אשב בטרמינל. בבדיקות הבטחוניות תיק הגב שלי מופרד – הנה חוזר הסיוט של הית’רו; שם התיק הופרד מהמחשב, נוסע לקח בטעות את המחשב שלי, חודשיים אחרי קיבלתי את המחשב ונלחם עד זוב דם בעלויות השילוח והמכס של יד שטפלה בו ניסתה להשית עלי.
פה האמריקאי מחפש בנחישות ובסוף, בארשת ניצחון שולה קרם גוף שעלה כעשרה דולר. ואז מתחילה הסאגה; ניתנת לי האפשרות לזרוק את הקרם. או, לשלוח את תיק הגב לבטן המטוס עם הצנצנת. מסיבות לא רלוונטיות החלטתי לקחת אותו. יוצא בחזרה עד לדלפקי קבלת המזוודות והבידוק, להלן הצ’ק-אין.
פונה לבחור הצעיר הפנוי, ושואל בגמלוניות ‘אתה הבחור הכי נחמד פה?’ ‘משתדל’, עונה לי. אומר לו ש’נתפסתי’ – כמו נתניהו שמנסה להפחית את התנהלותו מול האתיקה, על ידי הגחכת פשעו – בביטחון על צנצנת זו, אני מבקש לשלוח אותה, וניצלתי את מכסת המזוודה היחידה שיש לי, ומבקש להימנע מחיוב של $100 על תיק גב.
הבחור עושה את מלאכתו, שולח אותי לקיוסק האוטומטי, שם המכונה עושה את האלגוריתם שלה, ומציעה לי חיוב של $100. סייע של חברת התעופה בא לעשות את מלאכתו, שואל אם יכול לעזור, מסביר לו את העניין, והוא ‘לא יכול לעזור’. טוב, בוא נעשה אסקלציה; ‘מי המנהל כאן?’ אני שואל. הוא מצביע על גברת חמורת סבר, שמטפלת בנוסע, ושולח אותי אליה. היא מבחינה בי, קוראת לבחור שטיפל בי אך לפני רגע מורה לו לטפל בי, טהוא עושה את מלאכתו, ואומר לה שאני אליה.
המנהלת מבקשת ממנו להמשיך לטפל בנוסע, מתפנה אלי, אני מסביר לה את הפאדיחה, שאני רוצה לשלוח את התיק ללא תשלום. היא, שעושה את עבודתה, אומרת לי שאפשר לקרוא חזרה לתיק ששלחתי. ‘קראו’, מבקש.
מפנה אותי לבחור אחר, שעושה את עבודתו על מזוודות, אני מסביר את העניין, הוא מפעיל את מערכת התקשורת. אחרי הפוגה קצרה בעבודתו, אני שואל ‘תגיד, לא היה לכם יותר זול לשלוח את התיק שלי ללא חיוב, מאשר למשות את המזוודה מהסייבר ספייס?’ הוא מצביע על המנהלת ואומר her call.
הוא שולח אותי שתי קומות מטה, לקומת המסועים, מפנה למסויים, שם בחור עם חזות אוריינטלית עושה את עבודתו בפינוי מזוודות מיותמות מהמסוע. אני מסביר לו את הנושא, הוא נבלע פנימה.
מהפנימה מגיחה מישהי עם חזות מנהלת ששואלת לצרכיי. אני מסביר למי שעומלת על הפיקוח, והיא מיודעת בנושא. בשיתוף גוער נוסי ים תיכוני אני אומר לה ‘לא היה יותר פשוט לתת לי להעביר את התיק?’
נוחת בערב בברקלי. יקר כאן בטירוף.מלון ליומיים. מיותר לציין, הכי יקר בכל השהייה, ליומיים. מהסיבוב הקודם רואה מה לא ראוי לאכסן את ישבניי, ונמצא במלון גבולי, שהמיקום שלו סביר – מרחק הליכה מהעניינים שמעניינים. אותי – האוניברסיטה.
ב’, 17 בספטמבר, Las Vegas, סידורציות
קם ליום האחרון עם האופנוע. כמו בכל יום התלבטות האם להישאר במלון או לצאת – כישורי ההתארגנות הירודים, אריזת המטלטלים, קשירתם על האופנוע, רכיבה עם מעיל בידיעה שיש סיכוי שבעצם זו רכיבה מקומית מביאים אותי תמיד, וכן ביום האחרון להתלבטות האם להשאירם במלון או לקחת.
תמיד בעת שהתלבטתי, לקחתי ארזתי אתי. “לפתוח אפשרויות” . “לא להיות כבול” ובעיקר, סיכמתי על רכישת הכלי, וחששתי שאם מסיבה כלשהי לא ייצא לפועל, עלי לשים את אריישת הרצח בעיניים, ולחצוב את הדרך בואכה סן פרנסיסקו, כשהיעד הוא מחר – יום ג’, כלומר, לטחוריי יהיו השגות, שכן אם אצא, יהיה זה רק בצהריים.
אז לפני 10 אני מתדפק על דלתם של Cycle Gear, רכשתי מהם קסדה, שמותקנת בה מערכת דיבור ושמע. ראיתי שמשמשתי אחת בפלורידה, חרא קסדה. רכשתי מפני שמעבר לאוסף האסוציאצות הדלוחות שלי שניתן להקלין תוך כדי רכיבה – נחמד גם אם לא קריטי – היכולת לדבר עם לקוחות טרום מפגש כן קריטי.
אז Sure Enough הקסדה החלה להתפרק עלי, אותות נחיתותה נתגלו במלוא עליבותם, ולחשוש שאמורה לעשות את עבודתה המרושלת במפגש בלתי מתואם של הקלבסה הפרטית שלי עם כביש.
כשנכנסתי לחניה שאלתי את עצמי, מה אני מעדיף, אם נגזר עלי לבחור: הצלחה עם קסדה או עם האופנוע? והמענה –
- שאיילה טפשית לחלוטין, אלא מאורעות זרים לחלךוטין שאינם בתלות האחד בשני [– כמעט נכון, אני המתפעל, הקונסטנט של שניהם]
- ברור שמכירת האופנוע יותר חשובה.
הבחור בחנות, ללא שיהוי מבהיר לי שעומדות בפני שתי אפשרויות:
- לשדרג את הקסדה בתוספת מחיר על מה ששילמתי,
- או להחליף את הקיימת בחדשה.
ו-כן, הוא יודע שזו קסדה מחורבנת, מה אפשר כבר לצפות מקסדה מקבוצת המחירים הנמוכה שמותקנת בה מראש, מערכת ראש?
צודק. האלטרנטיבה לרכוש Schuberth בפי שלושה. מחליט להישאר עם הקסדה ואף להתפשר על צבע לבן מט במקום שחור מט שהייתה לי – ממילא לא תחזיק הרבה עד שתתפרק.
משם למוסך האופנוע. בשבת ביררתי בעדינות אם אנחנו בעניין.
היום בבוקר, שאלתי מתי יהיה במוסך, אמר 10-11.
העקתי בבקשה שיעדכן כשמגיע. לא עדכן.
ב- 11 נכנסתי. התנהלות מופתית בכל רמה. אין הפתעות.
תוך כדי
- פרקתי את השמאטעס מהאופנוע,
- ביררתי טיסות לסן פרנסיסקו, לעומת שינוי של טיסה מיידית מלאס וגאס [– אין חיסכון] [קבלתי שיעור]
- הזמנתי מלון לעוד לילה בווגאס,
- הזמנתי אובר למלון.
בדרך למלון, ביררתי על הפקדת הצ’ק שקיבלתי על האופנוע – רחוק מדיי, עצרתי לרכוש קיטבג זול לתחוב בו את הציוד שנשא האופנוע.
במלון פרקתי את הדברים, וכבמטה קסם התשישות קפצה עלי.
בזבזתי שעתיים (!) מול סוכנות נסיכות Travel One, שהבנתי שהם Cheapoair, שב- 2013 התנהלו באופן לא תקין מול יציאתי מסין.
הלקח שלי – שינויי טיסות יש לעשות מול חברת התעופה.
ש – א’, 15-16 בספטמבר, Bishop–Las Vegas, פינאלה Death Valley-Mammoth Lake
בעצם זהו סיומו של המסע הרכוב. עושה טיול.
קובע בבוקר עם מי שמבריז ולא משיב לטלפונים, יוצא ב- 12:30 חוזר אחרי 1,100 קילומטר. חוצה את Death Valley, מבקר ב- Mammoth Lakes.
‘נופים מרהיבים, אין מה לדבר’, עמק המוות עושה לי את זה יותר, על יוסמיטי אומר – ‘מרהיב אך לא מעניין’.
השוס הוא הנסיעה בהם. עוצר במקומות נבחרים.
פרדוקסלית, חטא היוהרה, הטפשות, או סתם, ביום האחרון מרבה לטעות כאילו אני ביום הראשון; גמרתי את המים, לא רכשתי מעבר לקפה הבוקר, והרגשתי את הפיזיולוגיה מתמרדת; התייבשתי. הראייה פחות חדה, העירנות פחותה, הרכיבה (עוד) פחות מדוייקת.
כך, בחבישתי את הקסדה, לא שמתי לב שאינני פוגש את השמאטע, המצנייפת שמהווה הפרדץ פדחת–קסדה – אסתטיקה, הפחתת ריח וזיעה. נראה שעפה לי ברוח כשהתפשטתי מצמחלצות הריכבה שלי שמילאתי דלק,
וכך חישובי היכן למלא דלק, שאופייני לקמצן ששונא לשלם על קומודיטי גרוש יותר, באופן לא אופייני הייתי שורט בחצי גלון מתחנת דלק. ברור שאם אסחוט את המיכל עד טיפותיו האחרונות, היכן שהחרֶעפְּשִים של הדלק צפים, בטח אגיע ליעד, והחלטתי להפחית סיכונים אז ירדתי מהדרך למלא בצידיה.
ביום הקודם חוצה את עמק המוות. באופן לא מתואם נמצא בו בשיא החום הנמדד: 41 מעלות על 9% לחות. מקום קסום. בעיקר לרכיבה.
החום שנידף מהמנוע לא מאפשר לי להשאיר את הרגל הימנית על הרגלית – החום שורף לי ת’פאקינג רגל, דרך הנעל.
מאידך, כשיוצא ממעמק המוות בערב, ומטפס בסיירה נבאדה, הטמפרטורה צנחה לקרוב לאפס. ברכיבה עם ציוד קייץ – קררררר.
ו’, 14 בספטמבר, Las Vegas, תעתויאדה
פרט לזוג, הוא איטלקי נאה כדוגמן, היא שחורה מהז’אנר שהייתי מתחתן איתה, הפגישות בלאס וגאס קשות. נמנע מלייחס זאת למקום, בנוסח הוא סופח אנשים מז’אנר מסויים, או – אנשים מז’אנר מסויים מתקבצים אליו. מייחס זאת למקרה/ סטטיסטיקה.
אחד מהלקוחות – לא לקח, לבקשתי, הפנה אותי לחבר שלו בעל מוסך אופנועים – יש לי רעש לא נעים שאינני יודע לזהות כשהאופנוע משולב הילוך והמצערת ב- idle. מגיע אליו, מתחבקים, המכונאי שלו בודק, מבשר שהשרשרת גמורה, יש להחליפה, כמו שנבאו יומיים קודם במוסך בברקלי, שם והתקמצנתי להחליף.
רוצים $140, על שרשרת ועבודה. סביר. נכנס למו”מ על בעל המוסך, שיקחו את האופנוע. הוא לא רוצה, מתחיל הפסדובלה, ימינה שמאלה, קדימה אחורה, סוגרים על $3,500 פחות $50 על השרשרת, ואני נשאר עם האופנוע בוויקאנד.
הוא מהז’אנר, ואם לשמור על יושרה – אולי אני מהז’אנר – שאין לי את הביטחון שאכן יקרה עד שלא אקבל את הכסף.
יש לכך משמעויות, שכן, בשבת אעשה סיבוב של 1,000 ק”מ שיסתיים בלאס וגאס, ואם יבריז לי, אמרר בבכי ואתייפייח, שכן, אחרת הייתי יוצא חזרה לסן פרנסיסקו.
ה’, 13 בספטמבר, Las Vegas, תעתויאדה
אם יש לי תלונות על האותנטיות של סן פרנסיסקו, אלה של לאס וגאס הן
- עלבון לאינטליגנציה,
- וגאווה לציניות.
לא יודע מי המציא את המושג Tourist Trap, בלאס וגאס מיישמים אותו בקצה. כל הזמן עליך לחפש את ‘האותיות הקטנות’, כל מצג הוא תעתעוע שמאחוריו מסתתר חיוב שלא התכוונתי;
- החיוב באינטרנט הוא חלקי, Amenities קוראים בקבלה לתוספת של ‘שימוש באבזרי המלון, שלא התכוונתי,
- הלובי של המלונות מסודרים כבמעין מבוכים – שלא אצא, כולל, חציצה מלאכותית, בין שני אגפים באותו בניין – אילוץ לעבור מכנף לכנף דרך הלובי, שמכיל מגוון מסעדות לכל כיס או טעם,
- מודעות במעלית ובלובי על מנה מפתה במחיר אטרקטיבי, במסעדה מסתבר שזה רק אחרי 21:00, בציפיה, שמי שכבר רייר, גם ישלם על מה שלא התכוון,
- בחדר, שני בקבוקוני מים מתנה מהמלון, ופיתוי בקבוקים גדולים לידם, כדי שתשתה ותחוייב,
- ובכל מקרה על חיוב השהייה מחייבים עוד $50 שבמקרה שהצליחו לחייב על מה שלא התכוונתי לצרך ולא הייתי עירני מספיק, או שאוציא את עצביי – מניח שקרה, קורה, יקרה להם – על ציוד המלון,
- השחקנים – משחק? – טיפוסים שנראה שבכל קזינו ראיתי אותם. נזהר בניסוח ‘לא מכיר מי ששאיפתו להימנות עליהם’, במלון זול, כשבפתחו valet parking, מי שתפקידו להחנות את מכוניתם, שכן ‘זמנם יקר’, כל רגע שאינם עוסקים בלרוקן את כספם, הוא בזבוז.
- ב’משחקים’ לא ראיתי פנים שמחות.
ואני, חרבן מסיבות שכמותי – שואייל, איפה פה ההנאה? לא שלי. של מי שמגיע ו’נהנה’. ‘חי את החלום?’ שלי מי שמתעתע בו?
ד’, 12 בספטמבר, בדרך ללאס וגאס, [אי-]סדר חדש
על הבוקר נלחם על פגישות עם שניים שחומקים. ומפסיד.
ב-9 וקצת מתייצב בסוכנות אופנועים לגיטימית, רוכש מהם צמיג, והולך איתו 100 מטר – מגלגל עם מקל, סתם – לסוכנות שהם לא מוכנים למכור ישירות כדי שיתקינו לי אותו – סידור של יום קודם.
שם, בסטייל איזור המפרץ, מקבלות אותי שתי בוצ’ות שגברים הן נקבות לידן, או סתם המכונאים.
מבקש שיחליפו לי גם שמנים, אבל לא טיפול מלא – אם מתכוון למכור נמצוץ את האופנוע עד יובש, כחלוב משחת השיניים מהשפופרת. זה שמחליף צמיג עולה לי בבריאות, כשעשה 15,000 קילומטר, ומומלץ על ידי היצרן לא לעבור את ה-10,000, וסימני אזהרת השחיקה לא רק נראים, אלא (כמעט) נשמעים.
מעדכנות אותי שהטיפול ייארך כשעתיים. מפנות אותי לדיינר. הולך אליו. לא מעניין. של עובדי צווארון כחול עסוקים. הולך לאחד אחר – זהה. אלפים כמוהם ברחבי ארה”ב, באיזורי מוסכים. לא לשם כך הגעתי עד הלום.
מוצא מקום כלבבי. פלוצריאדה עם מחשבים. ברקלי(ת). גרפיקה אנושית מרצדת מכל רחבי הקשת, המראה, הלבוש והסטייל; מתיחה מטעמים אישיים לניהול צביון פרסונלי.
הולך לשירותים ומבחין בשלט הנפלא – ‘שירותים לכל המגדרים’.
המשך קריאה.
מתכוון בצהריים להגיע למי שקבלתי כרפרל. שלקח. יוצא ממנו לארוב למי שחומק ממני במשרדו כדי לגלות שמעיל הרכיבה שלי איננו. הנחתי אותו חובק ארגז, שכחתי ללובשו/לקושרו, אז הוא, מצידו – איננו.
החשש לאובדן המעיל
- מתגמד, לעומת החרדה ממה היה קורה לו שרוול היה נתפס בחישוקי הגלגל, עוצר אותו,
- בטל בששים מול ההכרה, שההכרה שלי, התודעה, הזיכרון – מתאיידים.
עושה סיבוב חזרה את שני הקילומטרים “לא, לא ראו את המעיל” וחוזר לכיוון היציאה במרחק כקילומטר רואה את האפוד הצהוב על המעיל מונח על הכביש הסואן. מחנה ליד, ממתין להפוגת תנועה, שולה את המעיל. הנזק? בדריסות אותו בקבוקון טיפות העיניים התפוצץ, כבלי usb ניזוקו.
בדרום הסיליקון וואלי שואל סוכנות קאווסאקי על רכישת האופנוע ממני: בדקו יסודית: $2,200-2,300 הם נוקבים, מעכירים את רוחי.
שועט ללאס וגאס.
ג’, 11 בספטמבר, San Francisco, יפהפיה ועדיין…
אני את סן פרנסיסקו לא אוהב. העיר יפהפיה ברמה בלתי נתפשת.
החיוויים האנושיים של אנשיה – מייחס אותנטיות רק לשתי תגובות:
- תגובה וורבלית של ‘לא’ מונע,
- תגובה אינסטינקטיבית של אי-נוחות –– מצוקה.
העוויות הפנים, צחוק, האינטונציה – בסן פרנסיסקו מוקצן. תרבות הייצוג, בהקצנתה.
באייטיז, כשהגעתי, שמעתי את ‘האמריקאים צבועים’. לא אהבתי את המינוח, לא תיאר נכונה את השוני מהישירות הישראלית המחוספסת.
ארבעה לילות ארבעה מלונות:
- ההוא בעיר, היה קטן ומעוות – זה בסדר, נראה לי יקר, ואין אפשרות להחנות את האופנוע לידו.
- זה במיקום האסטרטגי ממש לפני המעבר לסן פרנסיסקו, היה אחלה, רק יום נוסף יהיה יקר יותר.
- אז עולה צפונית לBerkley, ל- Richmond, שם מוצא מלון סביר, מחיר סביר. לוקח. לא רוצה להתחייב, לוקח ללילה, למחרת בא להאריך – אופסט – אין חדרים. פאק.
- מדרים ל- Oakland, לוקח מקום סביר מחיר סביר, ולמחרת יוצא.
ב’, 10 בספטמבר, San Francisco, משפט היום
“אקדח לא הורג, אלא המשתמש בו, ולכן יש לאפשר החזקתו ללא הגבלה.
מלים כן הורגות, לכן יש להגביל אם מסיתות למעשה.”
ישראלי, מחזיק 13 כלי נשק, כולל אחד במכוניתו, מבחינתו ישראלי שגר בקנדה או ארה”ב צריך להיחשב כתושב ישראל.
ש’, 8 בספטמבר, San Francisco, כביש HW1
אכן, מראות מרהיבים, לאורך קו החוף.
סטיתי מהנתיב כדי לחצות את העמק בין גידולי גפנים, עיקולים עצלים, מאות רוכבי אופנועים, ועוד יותר אופניים.
ו’, 7 בספטמבר, Pismo, קלאש ומשפט היום
אמרו על חיפה, שהדבר הכי טוב בה הוא היציאה לתל אביב.
זהו מיציתי את אל. איי.; נזרקתי מצד לצד ברחבי הכפר הגדול בעולם כאילו נחבטתי ברקטה של פרדרר.
הדבר הכי טוב שם, מבחינתי הוא כביש 27; כביש נפלא לאופנוענים, ממש בעיר!
ביום ששי החלטתי לצאת על אף שלקוחה הזמינה אותי להישאר עם משפחתה לחג. תודה! לא תודה, לא מתאים לסוציופט שכמותי.
את הבוקר פותייח בלחיצה על שלושה לקוחות להיפגש, כשהציוד ארוז על האופנוע, אם אצליח לצאת לפני 4, ואם לא, אשאר לעוד לילה.
הלקוחה שהזיזה אותי משבת בבוקר, לששי בערב, ואז לששי בבוקר מנהלת אתי שיח בששי בבוקר. אני בפתח הלקוח הראשון בצפון העיר, היא על החוף בדרומה. להגיע מתל אביב לירושלים ייקח לי חצי מהזמן. מהסֶה את היעילות שקפצה עלי, ומחליט שאראה אותה ויהי מה, ושאר ענייני הנסיעה יתעקמו בהתאם.
היא מתקשרת ומתנהלת שיחה כשבפתיחתה – ‘בעצם, אני רוצה להבין’.
אוה, יש לנו כאן מישהי ממגירת הפרקטו קונקרטיות, נברנית מולקולרית, חותיירת הכרעה, ובהמשך מסתבר בגרסה הרגישה – שצריכה עידוד הסכמה ואשרור רגשי.
כבר הזכרתי שה’רגישים’, רגישים לעצמם?
לא סובלים שנוגעים להם בסט-אפ, וכשנזעקים להגן על סט-אפ אחר, הם בעצם עושים מניפסטציה לרגישותם, מפזרים הנחיות הפעלה איך רוצים שינהגו בהם?’
ואז אני נכנס לקרב בלימה בטלפון, שבו היא רוצה ‘להבין’, בעצם לאשרר את שיש לה מקדמית, בתודעה, ושזה לא מתאים לה.
מבין.
“אתה מבין” היא משפריצה עלי את היותה חריג בז’אנר המאובחן, מובחן ומובן, “אנחנו לא כמו כולם, אנחנו…”
גם מבין, שֶפָּנים אל פנים, לו הייתה מקצה לי זמן, נוכחות וקשב, 90% שהייתה לוקחת – סטטיסטיקה של ששים ומשהו מפגשים.
מעיד עליה, על המוצר, עלי.
“בסדר” אני אומר לה – נזכר באבי שאמר לי ‘אתה תבוסתן’ – “מבין שאינך בשלה לזה, הכל טוף.”
ואז היא (כאילו) שואלת “למה אני שומעת בטון שלך שאתה לא מרוצה?”
ווי, היא גם נמנית על בעלי הביטחון העצמי הנידף, ומחפשת בי, אצלי, חסר האמונה נטול האינטליגנציה הרגשית, חמלה? אשרור לתפישתה?
ומוסיפה לי את משפט היום:
“זה לא שאני לא בשלה, אני עוד לא מוכנה לזה.”
ואני אוסיף – ולהיפך.
ה’, 6 בספטמבר, Los Angeles, אמנות מקצועית
חולון
בנערותי, שנות ה-70 בחולון, עבדתי בתחנת הדלק ‘שערי חולון’ של הרומנים.
היה שם ישראל שהיה על הרציף העסוק. יהודי רומני גרום, מז’אנר המוזלמן ניצול שואה, הוא בא לעבוד, לא לעשות חביירים, או לצחוק;
למכונית שהגיעה לתדלוק, הציע לבדוק שמן. כשבדק, אם חָסָר, וגם אם לא – היה רוכן לנהג/ת, מראה לו/ה את המדיד, מקבל אישור להוסיף, פונה לרציף, לוקח פחית של קילו או חצי, אותן הכין מראש מפחיות מלאות שמילא כדי שליש הפחיות, עושה תנועות מיומנות של פתיחת הפחית – שכבר הייתה פתוחה, כן? –עם הפותחן, שופך את תכולת (שליש) הפחית, מחייב על פחית מלאה, וממליץ לבוא שוב בהקדם, שכן נראה לו שה “אוטו אוכל שמן”, ומי כמוהו יודע שמילא פחות ממה שאמור היה. כך, היה משקיע בפחית שמן את מחירה המלא, ומרוויח עליה 200%.
Long Distance Moving US
בששים ומשהו החברות שביקרתי, נחשפתי לקסם הזה, שהמחיר להעברת קיוביק פיט של לקוח, גבוה יותר מהעלות שעולה לחברות המובינג.
הבנתי שאינני מבין משהו.
אחד מאבות התעשייה הסביר לי, שאכן, בתחרות, הם מוכרים העברת נפח בפחות ממה שעולה להם, ובעת שמעלים את הלקוח למשאית, הם מוכיחים לו שיש לו הרבה יותר נפח ממה שאמר, ומעלים לו דרמטית את המחיר. פה הרווח.
מסעדה יפנית אכול כפי יכולתך, הומוריסטי
בארה”ב טורף דגים. נאים. במסעדות יפניות. מצאתי מסעדה, שאהבתי את המנות.
יש להם ‘אכול כפי יכולתך, $30’.
באתי רעב: אין סשימי. רק סושי. נפוח מאורז מרוח ברוטב מתוק.
מראים לי שאם משאירים אורז לא אכול בצלחת משלמים על כל מצנה תוסםת של $2.50.
הומור יפני.
ש’, 1 בספטמבר, Los Angeles, פעמיים כמעט = כמעטיים
לשלוח אחד כמו דיקמן למכור widgets לסבלים זה כמו לשלוח רופא כירורג לשים לילד תחבושת על הרגל.
שיישי נוחתת אצל זוג חברים שפגשה בקולומביה שגרים ליד סן ברנרדינו. הם אוספים אותה ב 1 בלילה מהשדה, מאוחר מדיי שאגיע.
למחרת, בתיאום עם הזוג מפתיע אותה במטבחם. לא דרמה, כי אפשר.
עולה מסן ברנרדינו ל- Big Bear Lake, מקומות יפהפיים.
בכביש נידח, רואה בוצ’ה, בנתיב מולי עם Ford F250, טנדר מפלצתי, פונה שמאלה שלה לתוך הנתיב שלי, ולשוליים שלימיני כדי לעשות יו טרן. אני בונה על זה, שאמלט בכך שאאעקוף אותה משמאל, בנתיב שמולי, ממנה היא באה.
לחרדתי רואה שהיא סוחבת גורר עצום מאחוריה, כלומר חסמה את הכביש.
מצליח לעצור, לא היה חסר הרבה.
בחזרה בין הערביים, בפסדינה, רכב מולי הייתי בטוח שרואה אותי, מתחיל לפנות לשמאל שלו, להכנס לנתיב שלי. ברגע האחרון עצר. לא היה עוצר – אני לא הייתי מצליח למנוע את התאונה.
בשני המקרים: אני לא מספיק דפנסיבי.
ד’, 29 אוגוסט: Los Angeles, הכפר הכי גדול בעולם
סן דיאגו מסבירה לי פנים. כל הפגישות הצלחה.
120 מייל ללוס אנג’לס.
נסיעה סיוט. מעבר לכך שהכבישים מצ’עממים, משלב מוקדם העומס על הארבעה-חמישה נתיבים בלתי נתפש – רוב הזמן על 30 מיי”ש או פחות.
אין לי הסבר לתופעה, אולי הכיוון, השעה, הימים בשנה; השמש מולי גובה נמוך, בהסתכלות קדימה – אינני רואה דבר. זה לא נורא, מסתדר, מסתכל פריפריאלית, לימין או לשמאל למטה. חושש שמי שמאחוריי לא יראה אותי. לכן, מקפיד ככל האפשר להיות בין הנתיבים.
ג’, 28 אוגוסט: San Diego, חוף לחוף
ר’ישל’ה לא אוהב מסעות כאלה – רואה בהם ביקורים בין תחנות דלק.
למעשה אפשר לומר שבין מוסכי אופנועים; אמנם סוחב אתי שמן שרשרת, ומשמן כל יום בבוקר, ועם זאת כל יומיים שלושה מחפש מוסך כדי שיבדקו לי לחץ אוויר בצמיגים, ישמנו שרשרת, ושעין מקצועית תעיף מבט על המכונה שלוקחת אותי ב- 130 קמ”ש עד עתה 9,000 ק”מ על כבישים רותחים.
ברור לי שלחץ אוויר בצמיגים הוא הפרמטר הכי חשוב ברכיבה, ומדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני אינני רגיש אליו.
רואה שלט – 4 היציאות הבאות ל- El Centro, קליפורניה, מחליט למלא דלק, וקודם להכנס למוסך, על משקל להשקות את הסוס לפני השקיית הרוכב, מחפש ‘אופנועים לידי’ בגוגל, ואכן חצי קילומטר ממני רואה מוסך עצום של יפניים. יפה. מגיע אליהם, צעיר מחוצ’קן יוצא אלי, מברר מה אני רוצה – ‘שתבדקו’ לחץ אוויר בצמיגים ותשמנו את השרשרת.’ הצמיגים זה בטיחות. שימון השרשרת זה שמירה על ציוד, אין משמעות בטיחותית.
‘רגע’ משיב, שואל את הבוס, חוזר אלי, ‘$24’. ‘על מה?’ אני שואל, ‘על מתיחה ושימון’ עונה. ‘אבל אני רוצה רק שימון’, ‘זה הולך ביחד’ משיב לי. ‘טוב, רק לחץ אוויר, 36 ו-40, מבקש.’
מגיע מכונאי מבוגר, שאמרו לו ‘טרינטה סייס אי קווארנטה’, הוא בודק בקדמי – 40, יותר מדיי, ‘תשאיר’ אני מבקש. הולך לאחורי 22!. ‘קווארנטה’ אני מבקש.
אני מה יש לי כבר להפסיד חוץ מכבליי, נימוסיי, בושותיי, אומר לצעיר: ‘ראה את הפלייט, מגיע ממיאמי, בשום מקום לא בקשו ממני תשלום על שימון.’ מושיט למכונאי $2, שסירב לקחת. הצעיר לא מגיב ‘אתם הראשונים לבקש כסף על שימון’ הוא נכנע, אומר שיראה מה יכול לעשות, חוזר מהבוס ‘יס שור’, הבוס מביא את המשמנת, אני מבקש מהצעיר שיטה את האופנוע על הג’ק אבל הוא לא מיומן, הבוס מטה, אני מתיז על השרשרת במיומנות של חולה אפילפסיה, חירש ועיוור על השרשרת, הצמיג, והרצפת המוסך.
מודה להם, ‘יס שור’ עונים לי, ויוצא בחשש האם הצמיג המשומן יחליק. הטיות לשמאל, היכן שמשומן אני ממתן.
נוחת בחוף המערבי, סן דייגו, Little Italy. במובן מסויים מישן אקומפלישד.
ב’, 27 אוגוסט: Gila Bend, חם בועייר!
נותן 3 פגישות: אחת הניתוח כשל והחולה הבריא – לקחו את המוצר, זו שנדחתה מאתמול – זוג שחורים, בתצורת ראפר וה- bae, קיצור של בייב, שישבו אתי צייתנים במסעדה והאזינו כנערי כנסייה, למטיף, והשלישי יהודון אמריקאי, שהה בישראל, טראמפיסט, מלמד אותי קונסרבטיביזם מהו. וגם לא לקח.
ביציאה מפיניקס עומד ברמזור. פתאום רואה מישהו – 30 סנטימטר, טוב, פיט, 12 אינטש ממני, צועק עלי, רותייח, בצבע לבוש מראה וייצוד של היפי מאיזי ריידר, ‘מה אתה עושה, מה אתה עובר בין הנתיבים, אתה מפר את הסדר, אתה מוציא שם רע לאופנועים’, חששתי שיכה אותי. משום מה במקום שהדם יתחמם, קפא “I am sorry” אמרתי לו.
במדבריות מערב אריזונה ראיתי בעיר מד מעלות של 106° פרנהייט.
106 פחות 32, כפול 5, לחלק ל 9, שווה 41° צלזיוס.
מניח שמחוץ לעיר ב- 3, יותר חם. תוך כדי נסיעה מרגיש את כפות הרגליים נשרפות, משתזף בפנים מבעד לקסדה. רוכב במעיל רכיבה פתוח, מתנפנייף. בעצירה, מייד מסיר כפפות, פושט מעיל, מקלף ת’קסדה. בסדר הזה.
א’, 26 אוגוסט: Phoenix, כבישים נפלאים
מתכנן שיום א’, יהיה יום מנוחה. קבעתי עם חברה ב- 6, אצא לרכיבונת בהרי אריזונה. מהון לזון, נזרחה לפיניקס, וצפונה ל- Payson, ול- Flagstaff, כבישים מקסימים. ומכיוון שאני חרבטניק, שלא עושה שיעורי בית, לא עליתי על זה שהשוס הוא כביש 89A, שבכלל ממערב לפיניקס.
ומכיוון שיודע שלא אחזור למקומות אלה, או לפחות לא לבנות על כך, מתחיל ללחוץ. ונוסע בכבישים מהטופ שראיתי בחיי. והזמן מתקצר. אז ב- 4 שואל את אנשי המפגש אם ייאותו ל- 8. “אין בעיה.” מסכימים.
אז אני לוחץ, והשעון סוגר עלי, והטחורים זועקים, וב- 7 וחצי מתקשר לאשר שאכן, ב- 8, ואז אומרים לי, בוא נפגש מחר. האמת? טוב שכך. 400 מייל. עשרות מהם במהירות שבין 10 ל- 30 מיי”ש.
פיניקס חמודה, גם אם לוהטת ופרוסה. ישן במלון עם הפסיליטיס הכי טובים, וניהול לקוי. חושף בפניהם את הפן המכוער שבי, ובם נותנים לי קרדיט על לילה אחד.
ש’, 25 אוגוסט: Phoenix, דילמת הגשם
אחרי לילה אינדיאני ממשיך לפיניקס. החום. הדרכים יפות, שכן נוסע מחוץ לכבישים הראשיים. נופים שמזכירים לי את אילת של שנות ה-60, הרי אדום, הצבע, הבוהק.
דרום ארה”ב איזור המונסונים של סוף הקייץ.
כל יום אחר הצהריים באופק כלשהו, ללא קשר להיות השמש מעלי בשמיים נטולי עננים מעליי או לא, נראה היה מעין ארובה של אפור. לומד להכיר אותו – זה גשם.
הדילמה
- האם זה גשם?
- האם הכביש מוביל לגשם?
- האם עד שאגיע לשם הגשם אכן יירד?
- האם בדרך חשם יהיה מחסה כלשהו? תחנת דלק?
- האם לעצור ולעטות עלי את חליפת הסערה? מגפיים? להצפין ארנק, דרכון אלקטרו-חשמליאדה?
מחד – להמשיך, להימנע מ-
- עצלות,
- מעיכוב,
- לחסוך מעצמי את אי הנוחות מהחום.
מאידך – לעצור ולהתלבש להימנע מ-
- גשם עוצמתי שירטיב אותי לחלוטין, כולל חפצים רגישי גשם?
- אי-הנוחות, שלא חוצר סכנה של רכיבה בסביבה של משאיות שממשיכות לסוע באוצה מהירות בתנאי ראות ואחיזה שלהן, שלי, מופחתות.
מה עשיתי?=
ו’, 24 אוגוסט: Apache, מיקרוקוסמוס של שאלות נוגות
נופים כמו בערבה, סיני; אבנים כמו באילת. גיאולוגית ברור שהאיזור הוצף במים.
מחליט לרדת מ I10, לכיוון כביש יותר מקומי.
חולף על פני מקומות נטושים. מתלבט האם לעצור לצלם, מפצ’פץ’ את הסנטימנט של ספרי כרומו בחנויות ספרים – לפני 1984 שעברתי לארה”ב, הייתה אחת באלנבי, מעט צפונית לרוטשילד, שהייתי מרבה לפקוד – מעלעל בספרים של Ansel Adams, מצלמתו המיוחדת וחשיפות התריס הארוכות, Richard Avedon על הפורטרטים הנפלאים שלו, הדרמות המבויימות של Helmut Newton, אינני זוכר אם כבר נחשפתי לגאונות Annie Leibovitz אז או רק בחנויות ספרים בניו יורק שפקדתי, וכן, הבנתי את אמנותו של David Hamilton, תמהתי איך הורים שולחים את בנותיהן אליו, והאם זה לגיטימי;
הצלם דייויד המילטון מת בגיל 83
“לפי ההערכות, הצלם הבריטי שם קץ לחייו לאחר שבשבועות האחרונים פורסמו טענותיהן של כמה נשים כי אנס אותן בעת ששימשו מודל בעבורו”
שמע דיקמן,
מה שאתה עושה זו הכלאה בין מסע קסום ומטרף לסוכן נוסע שמוכר אנציקלופיות
עם שני הבדלים:
– הוא סוכן נוסע, אני רוכב,
– הוא – נעבעך, היה קשה לו. לי קל, שיעור הרוכשים פנטסטי.
אטלנטה. 20 מצגות. נפגעת אחת. רפורט אחד מכאיב יותר מן המכה בצלעות. ומי סופר כמה אלפי מיילים…מרשים.