סדנת תקשורת רב-תרבותית
תפישתי שיוויון; הצקה ללא הבדל מין, גזע, דת, שפה וגאוגרפיה.
סדנת השרדות
צ'ארלס (הוא לא סודני הוא חבשי, כלומר הוא לא סיני הוא הונג־קונגי) ואני ישבנו במנגוצ'י, מלאווי.
כ־300,000 תושבים. במפה מסומנת כעיר ועם זאת אין בה באמת פסיליטיס אורבניים. הגענו אליה מבלנטאייר, 200 קילומטר מדרום, לביקור צהריים בסניף הלוטרי המקומי הלא־מתפקד.
דוריס, המלצרית המקומית במלון בו התמקמנו, הגישה. בכך, נעבעך, אתרע מזלה, היא היוותה יעד לתעוקת שאיילות דיקמן:
"אמרי לי דוריס" הצקתי "החיים שלך טובים?"
well, לא רק לה קשה להתמודד עם חפירה מעין זו. רבים ממכריי ירגישו את כוויות המנגל, יגירו בריאות נפשית, יזיעו בְּרָגים חלודים מלובנים, ישתינו רסיסי זכוכית משוחים בחומצה רותחת, אם ידרשו לסוגיה, גם אם חלקם ישבעו בנקיטת חפץ שהם בטוחים בהכרזתם על יכולתם ליהנות מהשאלה.
דוריס צחקקה, נעה באי-נוחות ואשרה – "כן".
צ'ארלס התמקד בהתקפת חצי עופו במיומנות סינית; כדאי לחזות בסיני מפרק עוף כדי להבין מהי מתקפה על עוף חסר אונים נטול ישע מוטל פרקדן על צלחת – אין לו – לעוף, כן? – סיכוי, כולל כפות הרגליים והטפרים הנחשבים למעדן.
סימנתי לצ'ארלס you are next, כדי שלא יבזבז זמן ושינסח לעצמו את תשובתו שכן הוא הבא להישאל.
"דוריס", המשכתי להעיק, "איזה אלמנט אחד בחייך היית משנה כדי שיהיו לך, לתפישתך, חיים טובים יותר?"
דוריס גנחה, נאנחה, נאנקה, נאנסת תודעתית, בעוד צ'ארלס מחצין סימני מצוקה מתונים, כלומר להגיב באי־נוחות לגילויי הפרה של מצבי שיוויון־נפש חברתיים, אם תסלחו לי על שפתי המסורבלת.
כמענה, דוריס הרחיבה על עוני מלאווי ותושביה.
לחדירתי "כמה את מרוויחה?", השיבה "5,000 קוואצ'ה" לחודש, שכולל 6 ימי עבודה, 8 שעות ביום. מסתכם בכ־$20. לחודש.
"צ'ארלס", פניתי אליו, לבירור מהו האלמנט משנה החיים לגביו – "הקמת משפחה" השיב בן ה-29.
עטיתי את כפפות קצבים ופתחתי בפוסט מורטם:
"מה אתה חושב, צ'ארלס, האם דוריס נהנתה מהשיח, מהשאלות, האם היא היתה מעדיפה שהשיחה תתקיים או שלא?" שאלתי, משער את הערכתו.
צ'ארלס התיישר לציפייתי, משוכנע שהשיחה מיותרת לה.
"תגיד," ניסיתי "אולי דוריס רואה בשיחה התעניינות בה, כאדם, כ- being, כאינדיבידואל, כביטוי לעניין אנושי?"
'אין מצב' חרץ בסיניותו הפרקטו־קונקרטית והוסיף שאלה שמהווה חיווי: "האם אחרי השיחה היתה לה הקלה, הטבה כלשהי במצבה?"
"שים לב, to be continued" אמרתי, ושאגתי לכיוונה – "דוריס?!"
עם הגעתה, העמקתי את הקֶדח – "דוריס, יש לנו פה איזה אישיו לברר, אנא, שבי."
דוריס שלנו התיישבה לה בהיסוס, ואני לא הצלחתי להבהיר לה את השאלה 'האם, מבחינתה השיחה היתה ראויה שתיערך, או היה עדיף לה לו לא התקיימה?'
בקשתי את סיוע הונג-קונג.
צ'ארלס סייע, והצליח באנגליתו האטובה מהעילגת שלי לשאול אותה באופן שהיא הבינה.
דוריס השיבה ש'העדיפה את קיום השיח'.
אני כסקפטיקן ידוע – דוקטור דיקמן מחליא בריאים – מבין שאמירתה 'מעדיפה', אינה מאששת שאכן זו העדפתה. אם הייתה מכריזה 'מעדיפה שלא' – ניתן להאמין לחוסר רצונה האותנטי, וזאת בשל נגטיביות הקטיגורית של המענה שמצריכה סוג של הפגנת אומץ, נוגד את אינסטינקט ההתכנסות המסכימה.
צ'ארלס עמד על תפישתו המקורית, ושאל: "דוריס, איך ייתכן שאת מעדיפה את קיום השיח, אם השיחה לא הביאה לשינוי בחייך?" ופנה לשאלה פתוחה "איך את מצפה להכניס שינוי בחייך?"
דוריס השיבה שהיא 'שמה את מבטחה באל'.
האפריקאים – בהכללה, רובם כמובן – מאמינים באל באופן מכמיר לב. את לבי לפחות.
מין אמונה פשוטה, ילדית [מי נמקב ב'אינפנטילית'?], אינטואיטיבית קהילתית.
האם צפה השאלה, 'יש אמונה בוגרת באל?'
והאם יש לי את זה ביותר גזעני? בעוד פחות פוליטיקלי קורקט? לצערי לא.
צ'ארלס – לסינים קונספט שונה לאמונה – ברר בסקפטיות, האם עד כה הוא, ה'אל', אכן עזר לה.
דוריס נחושה בבטחונה ש"כן."
הנחתי לה. גברת נחמדה. סבלה דייה, אותות הקלה ניכרו על פניה.
בשיח בינינו, צ'ארלס בטוח שהשיחה הרע את מצבה –
- לא פתרה דבר,
- והציפה, שוב, את חומרת הבעיה הקיימת.
אינני יודע איך שיחתנו השפיעה על מצבה האקזיסטנציאליסטי של דוריס.
כן יודע שהצקותיי הן אינטר-קונטיננטליות, טרנס-קולטורליות, מולטי-דיסציפלינריות, חוצות זמן מרחק ומקום, שאינן מבחינות במין, גזע, דת ולאום, לא מתחשבות בקומוניקציה או בתנאי גאוגרפיה. ועדיין, יש לאן להשתפר ולשאוף.
- תגובה 1:
מתה עליך.
נוחת מכוכב אחר עם שאלות של חוצן, כאילו היו שאלות אוניברסליות…
ועוד מניח שלאנשים תחושת בעלות על התשובות שלהם… ואולי היא עונה מנימוס? ואולי היא עונה מה שהיא חושבת שראוי לענות? ואולי היא עונה כי "חייבים לענות" למרות שאין לה מושג?
גם אני, אגב, חושבת שהקמת משפחה הייתה משפרת את חיי… 🙂 אתה חושב שיש לי שורשים חבשיים? מתי אתה שב לארצנו לצחקק ולהציק למקומיים ולמקומיות כאן?
אה, כן, ומה התשובות שלך לשאלות האלה, דוק? - תגובה 2.
דיק – בתחושתי האישית, ההצקות שלך גרמו לדוריס בצקות.
מה שכמובן לא ימנע ממך לעשות זאת שוב בעתיד, וביתר שאת.
נכון, חמודי, אני עובד על לשפר את הבצקות ולהפוך אותן לצלקות.
5/07/2012
פרקים נוספים:
דיקמן ידידי נשארת מיוחד כפי שהכרתי אותך, פלספן-פלצן משהו אבל בסך הכל אכפתי. אוהב תמיד עובד עמרם
עובד נערץ, איך הגעת אלי?