בקצת – אני מתמלל את עצמי לדעת. בהרחבה: https://dickmann.co.il/main
שאיילת דיקמן
הערכת דקות קריאה: 7דקות, בערך 🙂
השאלה חשובה מהתשובה
שאלה חופרת;
לא עוסקות במופע בודד,
כן במתווה של התנהלות אישית מאפיינת,
נוגעת במטא של הנושא: יותר מנקודת אחיזה אחת ויותר מזווית הסתכלות מסוימת,
העיסוק בשאלה מטפל בתוכן המהווה טריגר לחשיפה ושיתוף תפישות וערכי מי שעונה על השאלה.
שאלת נירוסטה;
סטרילית, לא נדבקת ערכיות לשאלה, ואינה מכילה תשובה חבויה או ציפייה לתשובה נכונה מסוג מסוים, ודאי לא מכוונת לניסיון קליעה לדעת השואל,
אינה מחייבת תשובה לשואל;
התשובה היא בעיקר, לנשאל, למתמלל לעצמו,
על בסיס משך זמן ארוך,
רצוי דינמית ומשתנה, ככל שהחפירה מתמשכת.
בהתאם לחוסן הנשאל, עלולה להיתפש כמציקה.
אישית
תכליתה העיקרית – שירות הציבור לציבור העונים. . בפתיוטי אני מניח או לפחות מקווה שלנשאל יש לפחות ורצוי מאוד שיותר עניין מאשר לי כשואל.
תשובת העונים מעניינת אותי לסוגיה שנשאלה.
בירור הבנה עם הנשאל מחדדת של התשובה, לעיתים גם לעצמו,
התשובה עשויה גם להוות נקודת ייחוס ל-היכן אני נמצא ביחס לעונים,
התשובה לשאלה מהווה, גם, אבן בוחן לפער אם ומה בין התשובה שניתנה לבין זו החזויה, שלי.
השאלה מסייעת לי לנסח את הפרופיל של הנשאל על כן הציור שלי (שלא לומר צלחת(י) הפטרי(ת) (או הליפט במוסכים שמאפשר להסתכל למכונית מהמלמטה.)
הסוגיות ממוענות למי שיש לי עניין אישי בהם, בתשובתם. עצם שאיךלת השלה מעידה על העניין.
כלומר זה מדגם מייצג אך ורק את הנשאלים.
על מנעד 1 – 5,
אני יוצא מנקודת הנחה ששמחת המענה לנשאלים היא שלוש נקודה משהו.
כאשר
דירוג 1 זו תעוקה המובילה להתאבדות
ו- 5 זו שמחה מרפאת דיכאון קליני,
(בפתטיותי) מניח שהשאלה היא טיפת אנרגיה חיובית מופנית לנשאל.
וכן, אני מרבה לטעות.
כשאני יכול לטעות ולחשוב שכשאני טועה בהערכתי זה לצד ששמחת הנשאל פחותה מ- 3, והשאלה העציבה אותו.
אם השאלה גורמת אי-נוחות למישהו – טעיתי ששאלתי.
מראש לא חזיתי שכך יהיה. אם הייתי יודע שחוסן/ הומור/ מוכנות הנשאל אינו מאפשר להתמודד עם השאלה באופן שייהנה ממנה – לא הייתי שואל,
הבהרה: את מי שאני מתייג מראש כ'נידף' אינני שואל. כלומר עצם השאלה מבטאת את הערכתי (אולי השגויה) שהנשאל יכול לעמוד בשאלה, ליהנות ממנה ובכל מקרה לא לסבול ממנה.
כשאני משפריץ את השאלה על מי שאינני יודע איך יגיב, השאלה מעידה על אופטימיותי, שאולי כן…,
בכל מקרה, לא מייחס לעצמי יכולת נזק קריטי לנשאל. מה כבר קרה? פגש באמצעותי (כקליעה 'עם הקרש') את שדיו החבויים בארונותיו? אז המורא השורה עלי במקרה טעות קיים, אך לא באמת משמעותי.
כחותר שיח משמעותי, תגובה עוינת לשאלה מהווה חיווי אותנטי. לכן שיח משמעותי.
טעות הטחת שאלה לא רצויה מצערת אותי. עם זאת ישנו גם ממד מנחם – למידה; מעדכן לעצמי שהנשאל הוא בבחינת 'לא'.
חיווי אי-נוחות של נשאל, אם במלל פעיל או בשתיקה מעניינת במיוחד. אותי.
בצד הצער, מרתק.
בדרך כלל קשורה אני קושר ומיוחסת אני מייחס לתפישתו העצמית של הנשאל שמאוימת על ידי השאלה באופן שלא חזיתי.
לא שואל יותר את מי שטעיתי. נזהר;
העקתי יותר משהתכוונתי, התעמרות בחסרי ישע – לא לעניין, גם אם לרגע התענגתי על מובחנות התשובה, אותנטיות המענה שתגובה שלילית מחלצת.
מיוחס לי רוגז על מי שלא ענה.
טעות – ממש לא מתרגז. כאמור התשובה לא באמת מאוד חשובה.
מראש ובכללי, אני לוקח בחשבון שיש מי שלא יענה לי.
אני מצר על מיקום מי שלא עונה במרחב אי־המענה. [פטרונות? התנשאות? לשמחתי הואשמתי בפשעים חמורים מאלה.]
אם הייתי יודע שלא יענה – לא הייתי שואל.
כמה באמת אוכל להתרגז על מי שלא עונה על סוגיה ערטילאית, [שעוסקת בשדיו, לא האלה שלי] כזו שהעליתי?
זה לא באמת פרקטיקה משנה מציאות. לפחות לא זו את שלי, מעבר לעוגמת הנפש שנגרמה לנשאל.
אני מייחס למי שמייחס לי 'רוגז', שזו דרכו להתמודד עם החיווי, החומל/ מתנשא/ מצטער שמקבל ממני,
שחוסר המענה של הנשאל מקנן במרחב משולש אי-המענה:
עילגות תקשורתית – המלים לא נמצאו – 'לא יודע לדבר',
מחסור אנרגטי – אין לנשאל את התשומות לנסח לעצמו ולשגר את המענה,
אלימות אימננטית – עצירה של התקשורת באמצעות (אי) מעשה/מענה, לא אלימות פיזית.
שמח לחיווי הבקרה של האם לשאלה היה ערך או משמעות,
שמח אם הנשאל רוצה לשתף בהתייחסויות,
ועם זאת ממליץ לא בצימוד זמנים לשאלת השאלה.
ממש לא דחוף לי אישית להתייחס לשאלה שאני שאלתי.
אם אני נשאל, אענה את דעתי.
בפועל – נשאל מעט מאד.
בכל מקרה, כאשר אימת הסוציולוגיה לא (מי יודע כמה) שורה עלי, זה ממש לא נורא אם אני לא מקבל לשאלה מענה. תהליך הרציונליזציה המשוכלל שלי מעיף את החולשה על מי שלא עונה, לא על שאלתי הלא מוצלחת.
5 תגובות בנושא “שאיילת דיקמן”