לאומיות – לאומנות

משך קריאה: 7 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

אבחנה

• לאומיות: תיוג ביורוקרטי של מאפיינים משותפים נטולי ערכיות,
• לאומנות: ייחוס ערכיות חיובית לשיוך לאומי.

הבחנה בין לאומיות ללאומנות

לאומיות

לאומיות היא התייחסות טכנית ביורוקרטית נטולת ערכיות,
של מכלול אנשים רחב, שהזיקה ביניהם היא מעבר להיכרות אישית,
למאפיינים משותפים, כולם או חלקם, כ-

• היסטוריה – תיעוד מאורעות עבר,
• תפישת קשר בין דורי רציף,
• גיאוגרפיה,
• שפה,
• דת,
• תרבות – ערכים אסתטיים, התנהגותיים, מנהגים.

אינטרינזי וולונטארי

שיוך פרט את עצמו, עצמונית, לקולקטיב לאומי.

אקסטרינזי נכפה

נציגי ממסד קולקטיבי לאומי רואים בפרט כשייך או כנפרד מהם.

אקטיביות, פסיביות

פעולות או מניעתן של

• פרט
• ממסד לאומי

הנגזרות מהיות פרט

• שייך
• מודר

מקולקטיב.

סף כניסה לאומי דינמי

נמוך: לאומיות קנדית – קבל על עצמך את ערכי הקבוצה.

סף כניסה לאומי סטטי

גבוה: יפן, ישראל, על הפרט להיות בן להורים בני אותו לאום.

לאומנות

טעינת מהות אובייקטיבית בערכיות סובייקטיבית,
ייחוס ערכיות לעצם השיוך.

תחושה חיובית (-שמחה) / שלילית (עצב) של פרט על הצלחת פרט אחר על רקע לאומיות אחר.

היות סנטימנט, נטייה רגשית, המתבטאת בגילויי הערכה, גאווה, אהבה, חיבה, הזדהות, שנאה, רתיעה, זלזול, בדרך כלל לפרט אך ייתכן גם לעצם או לרעיון,
וזאת על רקע לאום סובייקט.

הסנטימנט מהווה את הבסיס והצידוק לנטייה, כשהרציונל המצדיק מגיע אחריו.

נאמנות

תיוג ה'נאמנות',
הוא חיווי על קיום סט ערכים מובחן,
בו על הפרט לקבל על עצמו הסכמה,
אקטיבית במעשה/ במניעה,
או פסיבית באי-מעשה או אי-מניעה

של מקרים בהם באופן מנותק מערכיות קיום קולקטיב היה פועל אחרת.
במלים אחרות: החלת פרט על עצמו סט ערכים בו לקיום הקולקטיב מוקצה ערך גבוה יותר מסט הערכים שפרט היה מחיל על עצמו וולונטארית על פי שיקול דעתו העצמונית.

דוגמא

ניתן לצפות בשתי ספורטאיות, נניח אמריקאית ורוסיה, מתחרות

• ללא
• עם

מעורבות מעדיפה מקדמית.

במקרה של מעורבות מעדיפה מקְדימה, ניתן להעדיף, לייחל להצלחת מתעמלת אחת על אחרת בשל

• השתייכות אחת הפרסונות לאומה מועדפת על הצופה,
• ביצועיה הספורטיביים, בתחרות, העדיפים של אחת מהן,
• היות האחת עליונה/ under dog, לעומת השניה,
• רקע התנהלותי, הֶקשר, של אחת לעומת השנייה,
• עתיד אפשרי של אחת לעומת השנייה,
• אטרקטיביות אסתטית של אחת מהן.

ההבדל

השתייכות אחת הפרסונות לאומה מועדפת על הצופה היא העדפה לאומנית, בעוד שההעדפות האחרות הן על רקעים אחרים ['טובים' ערכית, יותר או פחות, זו שאלה נפרדת].

פרקטיקה יישומית

אהדה על רקע לאומי – לאומניות, הוא סנטימנט אינסטינקטיבי של ספיחת ערך מתחושת השתייכות.

מי שחווה אהדה אמיתית וכנה, רִגְשה אותנטית להצלחה/ כֶּשֶל מי שהוא בעדו/ נגדו:

• משוכנע שכך נוהגים 'כולם',
• לא תתכן אפשרות אחרת,
• הוכחה, עבורם – לרוב האנשים, בטח למקיפים אותו התנהלות דומה בהקשר זה,
• מי שלא שותף ל'שמחה' זו
  • הוא לא מודע, כלומר שמייח אך לא מחצין,
  • מחרב מסיבות מבאס,
  • עד מסוכן, שכן
    • משבית את השמחה,
    • מערער את שבריריות הסולידריות,
    • או אפילו מהווה איום לחבירה ליריב/ אויב.

בדרך כלל – מניסיוני האישי הנצבר, והמוטה, ללא הוכחה – סנטימנט זה חזק יותר אצל פרטים עם תחושת ערך אישית נמוכה, שסופחים תחושת ערך מתחושת ערך קולקטיביסטית, של כלל, לאומי בדרך כלל.

וכך,
מנהיגים הפונים לאוכלוסיות עם

• אינסטינקט הזדהותי מתכנס קולקטיביסטי,
• רקע אמוני גבוה,
• חתירה נמוכה לרציונליות,
• חותרי סדר – היררכיה לוגית מחד,
  אך חסרי יכולת ליצור עצמאי,
  לכן מעדיפים סדר, זמין, תקף בשל הכשר קולקטיביסטי, מוכתב,
• דתי,

מייחסים משמעות, מייחדים תשומות לתחושת ערך לאומית – לאומנית, מלבים אותה ומתעלים אותה לצרכי הלאום, הקולקטיב שהם פועלים בשמו.

שאיילות מוספות

אהדת ספורט

מהות אהדה ספורטיבית היא אהדה?
אהדה ל-מה?
למה אהדה על רקע לאומני?

מבטאת את ה'צורך' בשייכות.

אין דבר כזה 'צורך' בשייכות.
צורך זה לנשום, לשתות, להשתין, מה שאי-מילוי שלו משפיע מיידית דיכוטומית על החיים.

מה שיש (כמעט) לכל בן אנוש סוציאלי הוא 'סנטימנט לביטויי שייכות.'

בני אנוש נבדלים בין היתר,

• בעוצמת סנטימנט מתכנס הזדהותית,
• יעילות הבקרה עליו.

על בעלי סנטימנט כזה, עם מנגנוני בקרה מצומצמים, היטלר, מוסוליני, גבלס, צ'רצ'יל, רוג'ר סטון, בגין, נתניהו, קלוגהאפט, טראמפ, לפיד ודומיהם מסתלבטים לאורך ההיסטוריה באופן יעיל על מובחני קונסרבטיביות קונפורמיות מחשבתית. באופן מתועד החל ממאת ההמונים, המאה העשרים.

הם הבינו/ מבינים את הסנטימנט ומדברים אליו.

אהדה ספורטיבית מעידה על בקרה בלתי קיימת/ חלודה / כבויה.

למה היעדר אהדה על רקע לאומני נחשבת כשנאת השתייכות לאומית ולא 'אדישות'?

רוב הצופים אוהדים על רקע לאומיותם, של השתייכותם לאומתם ספורטיבית. אז מה?
העובדה שזה כך, היא הוכחה למה?
שהרוב בהגדרה לא יכול להיות נבון, אלא רק מיעוטו?

על ציר זמן,

• אינסטינקט פרט הופך יותר/ פחות לאומני?
• פרטים לאומניסטים מתרבים או פוחתים?

מאפייני נורמת ההתכנסות

האם, ככל שהשכלה, תבונה, תפישת פרט את עצמו ואת סביבתו אותו כ'מוצלח', סנטימנט הלאומנות גבֶה או נמֶך?

המנון

המנון גרמניה	המנון איטליה	המנון צרפת
גרמניה, גרמניה, מעל הכל, מעל כל דבר בעולם, כל עוד באחווה תמיד נדבוק יחדיו להגנתה. מהמאס ועד לממל, מהאטש ועד לבלט, גרמניה, גרמניה מעל הכל, מעל לכל דבר בעולם! נשות גרמניה, נאמנות גרמניה, יין גרמני, שירה גרמנית, ישמרו ברחבי עולם על צלילם הנושן והנעים, למעשים אציליים יעוררונו כל ימי חיינו. נשות גרמניה, נאמנות גרמניה, יין גרמני, שירה גרמנית! אל הנשק, אזרחים! היערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו. אהבה קדושה למולדת הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת. חירות, חירות יקרה, הילחמי לצד מגינייך; הילחמי לצד מגינייך. תחת דגלינו, כדי שהניצחון ירוץ לקול צלילייך הגבריים; כדי שאויבייך הגוססים יחזו בניצחונך ובתהילתנו! אל הנשק…	הו, אחי איטליה, איטליה נעורה, בקסדתו של סקיפיו הציבה היא את ראשה, היכן הניצחון? הניחו לה לכרוע, שהאל יעשנה לשפחת רומא. פזמון: הבה נתלכד לפלוגה, נכונים אנו למות. נכונים אנו למות, איטליה קוראת לנו. זה מאות שנים שאנו נרמסים, נלעגים, משום שאיננו אומה מאוחדת, משום שאנו מפולגים. הניפו דגל אחד, תקווה אחת שתאסוף את כולנו: שנהיה מאוחדים צו השעה כבר קרא. הבה נתאחד, נאהב את הזולת, רק אחדות ואהבה יראו לעם את דרכו של האל. הבה נשבע לחרות אדמת מולדתנו: תאוחד, בחסות האל, ומי יוכל להביסנו? מהאלפים ועד סיציליה קרב לניאנו[1] בכל מקום הוא, כל חייל של פרוציו[2] בעל יד, בעל לב הוא, בני איטליה קוראים אל בָּלִילָה,[3] כל פעמון מצלצל משמיע את הערבית. הם קני סוף הכורעים חרבות שכירי-חרב: הנשר האוסטרי[4] כבר איבד את נוצותיו. דמה של איטליה, וזה של הקוטב, שותה היא עם הקוזקים, אך לבבה נשרף בלהבות.	קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה. נגדנו ניצבת העריצות, דגל מוכתם בדם הונף. דגל מוכתם בדם הונף. שומעים אתם, בשדות גועים הגייסות הפראים הללו, מגיעים עד זרועותינו לשסף את בניכם, את רעיכם.