הקצנה, מרכוז ופיוס

משך קריאה כ- 7 דקות

הרהורים נוספים על העגלה המלאה

השואייל, המקור התייחסותי
 למה יכול לענות לתפישתי האישית בלבד ‘למה’,
רוגל אלפר ועידן אלון ודומיהם אני די דומה לשמות המוזכרים, כמי שנמצא פחות או יותר בתפישה המתרחקת מ’שמרנות’, ‘אמוניות’, ‘לאומנות’, התכנסות קולקטיביסטית רעיונית, חותרת קידום חופש פרט במתח בין פרט לחברה,
מנסים לא מצליחים?
בקולניות עדיף שיהיו בשקט?
מניח, שרבים היו מעדיפים שמחרבי מסיבות אלה לא יישמעו כלל, לא יפריעו את מנוחת השכיינים ולא את הביחד-נס התודעתי של כלל השכונה,
להרחיק עצמם הרחקה קיימת, מהותית, נוכחת מתוחזקת.
אנשים נבדלים בתפישות מנוגדות, בסוגיות:

מנעד ספקטרלי דיכוטומיה
אמוניות רציונליות
הזדהות קולקטיביסטית אינדיבידואליות
שמרנות ליברליות פרוגרסיביות
חתירה לפעולה (אלימות) חתירה לשלום, תמלול ולהבנה

כאשר רוב המכריע של הנושות נמצאים ברמה זו או אחרת על מנעד הימני של הטבלה. מיעוט שואף לצד השמאלי של הטבלה.

מההמון הפרימיטיבי ממה נובע אינסטינקט ההפחתה העצמית?
האם זהו הומור אופייני, שמרני, בו היפוך מציאות- סגי נהור, נחשב כהומור משובח?
אולי זו רמת מודעות עצמית גבוהה?
ייתכן שתיוג עצמי – ‘המון פרימיטיבי’ נובע מידיעה, שגישה אמונית לאומנית נתפשת כפרימיטיבית?
פעם אחר פעם, האם יש לפרש את טרונית ‘פעם אחר פעם’ כתחינה נואיישת להפסקה?
בכתבות מועתקות וחוזרות? שמרן מבקש ש’יחדשו לו’?
[צוליילן מתלוניין שהמים רטובים?
לאומן מתלונן על אהבת מולדת?]
האם יש פחד כלשהו שלא הבינו אותם בכתבה הראשונה, מפחדים שזה ידבק בהם, שאש האהדה הלאומית תכבוש גם אותם? לא חושב. מניח שאין חשש כזה. זה לא פחד, זה משהו אחר:

מוטֵי מחשבה רציונלית, בעלי בקרה תודעתית, חרבני מסיבות, המוזכרות כאן יש להם יכולת של ייצור תכנים.
בשונה מההמונים, המונעים מחדוות:

  1. ריגשה,
  2. הזדהות, התכנסות לפרדיגמות מוטמעות,
  3. עשייה,
  4. בתקווה אמונתית לסוג של פתרון סופי, גואל שואף גנעדן נמנע מגיהנום.

הם, אותם רציונליסטים מחרבי שמחות עניים – כך אני משליך מעצמי –

  1. מתמללים מציאות,
  2. מבקרים תפישה, כל תפישה, את היותה רציונלית, או שרירותית, ולמה,
  3. מתקשרים את תוצריה,
  4. בתקווה של מציאת פרט לא קוהורנטי, לוגי, סביר על ידי תודעה רציונלית אחרת.

ה’מתלוננים’ על טקסטים מסוג זה, מוטי ריגשה, אמונה, התכנסות ופעולה, נמוכי בקרה רציונלית

  1. במקרה הטוב הם צרכני טקסטים,
  2. במקרה הרע טקסטים רעים עילגים ורדודים,
  3. ובמקרה הנורא – לא צורכים כלל.
  • לא בטוח מה 2 מה 3,
  • ובכל מקרה, אין יכולת ליצירת נתונים.

הדמויות המוזכרות הם יצרני טקסטים. מנסחי תובנות.
הם אינם אמנים יצרניים.
עיקר כתיבתם, לדעתי – מניח שהם, אם יישאלו, יעידו אחרת – הוא בעיבוד, בקרה, תמלול המציאות על תופעותיה, שהם חווים בתחום המעניין אותם-
רוגל אלפר- תרבות,
אלון עידן- ספורט, שפה,
וזאת בקונטקסט פרט-חברה.

הכתיבה, עיקרה, תכליתה, מהותה הוא תמהיל מרכיבים של:
הבנה, עיבוד, בקרה, ריפריימינג של תפישות.
מה ששמרנים נמנעים ממנו. הם הרי מקבלים פרדיגמות מקדמיות בלתי רציונליות.

אינני חושב שיש ‘סכנה’ שהאלפרים, העידנים, ודומיהם הרציונליים יפתחו אינסטינקט סנטימנטלי.

כלומר אי-רציונליות יכולה לקרות בעקבות טראומה או קריסת מערכות מנטליות – ואז כבר לא יהיו חותרי רציונליות.

הסנטימנט האי-רציונלי, אם ובמידה וקיים אצל חותרי אינטלקט אלה, ואצל דומיהם, לדעתי, שאיפתם- להקטינו, לא להצמיחו. הם שואפים לפתח את הרציונליות המעמיקה והמבקרת, וזאת בשונה מאמוניסטים מתכניסתים, שחוגגים את חוסר בגרותם הרציונלית בעדותם על עצמם, כ-אנושיים.

הם, חוגגי האינטלקט, מבינים שאין להם יכולת, ומתוך כך גם אין להם עניין, להפוך אחרים לרציונליים.

הם חווים את הא-סימטריה, היעדר ההדדיות בה

  • ‘חתרני התכנסות קולקטיביסטית’ נטולי/מושתקי/מונמכי אינסטינקט בקרה רציונלית אינטלקטואלית, שואפים להכרה, הערכה וכבוד לאמונותיהם, להתכנסויותיהם,
  • בעוד שרציונליסטים אינם.
    הם אינם סופחים עידוד, תקפות, ביטחון מאחרים.
    הבנתם, האינטרפרטציה שלהם למציאות אינה תלויה בתמיכת המון נבער, מייחל הנאות מהירות, שלמד שרדידות הנאותיו תעלה, תקבל ערך חיובי, אם מקור ההנאה ישווק כ’כוח עליון, מארגן, גדול, מסדר’, או כוח היחד המעצים, ומקבל את תג ההכשר וההתקפות של ריבוי דומים מהנהנים.

כך, חלק מהאבחנה האם פרט נוטה למחשבה אמונית מתכנסת, חותרת התכנסות קולקטיביסטית, לעומת זו הרציונלית, היא ציפיית השמרן להערכת מי שמבקר אותו, הטייה לעיסוק בעלבון, בקורבנותו, שחווה מפי או מתוצר מקלדת של מבקר רציונליסט, בעודו מייחל ל’אחדות’ מפייסת, שתיתן לו כבוד וצידוק לתפישתו המתכנסת נטולת הבקרה הרציונלית,
וזאת לעומת מי שעוסק בהבנת תופעות וייצור תובנות, שהבור השמרן מתלונן על חזרתם המעיקה, באותו מתענג על שימור מסורות חוזרות, שערכן בחזרתן.

פחד

איום קיומי נוסח יאן הוס
6/7/1415, הוכרז על גינויו ועל הרשעתו של הוס באופן פומבי. הוא הולבש בבגדי כמורה ונדרש לחזור בו מחטאיו. משסירב, נלקחו ממנו בגדי הכמורה שלו, והכנסייה ניערה חוצנה ממנו והעבירה אותו להוצאה להורג בידי הרשות החילונית. כובע נייר גבוה שנשא את הכתובת “מנהיג הכופרים” נחבש על ראשו של הוס, והוא נלקח תחת משמר כבד אל המוקד. כאשר הוצת המוקד, נטען מאוחר יותר, ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס, ועל כן אמר את משפטו המפורסם: “הו, תמימות קדושה” (O sancta simplicitas!), משפט שמשתמשים בו גם כיום לציון תמימות הגובלת בטיפשות. אחרי מותו הושלך אפרו לריין. ויקיפדיה.
או גליליאו גליליי,
על פי מיתוס נפוץ, בסוף המשפט הכריז גלילאו “ואף על פי כן נוע תנוע” (הכוונה לתנועת הארץ סביב השמש). השורה מופיעה בציור ספרדי של גליליי שתוארך לשנת 1640. בשלהי 1633 קיבל גלילאו היתר לחזור לביתו, שם גר עד סוף חייו תחת השגחה של קציני אינקוויזיציה. ויקיפדיה.
אין סכנה של חיים, על פי עקרון ‘פרדוקס הקדמה‘ האומר שרוב האנשים אמנם שמרנים והאנושות מתקדמת לא ברציפות ולא ליניארית לכיוון הרציונלי, ליברלי אינדיבידואלי.

ועם זאת, מאידך, האיום, החשש המרחף, במתק או בכוח, אך נוכח וקיים-

  • ‘חתרני התכנסות קולקטיביסטית’
    • יכולים להאמין וליישם את כל מה שמוצאים לנכון לעשות בד’ אמותיהם, איש לא ימנע מהם להאמין או לעשות פעולות בד’ אמותיהם, ועם זאת חלק מאמונתם הוא להחיל את ערכיהם על כלל,
    • מבחינתם הוויתור שעל הרציונלים לוותר הוא בטל בששים, פשוט, לא חשוב, ולכן בעקרון העגלה המלאה בפני הריקה- על הרציונלים לוותר,
  • רציונליסטים חותרי ליברליות אינדיבידואלית אינם חורגים מד’ אמותיהם ואינם מטפלים בהחלת מגבלות על אחר. בהגדרה.
    כלומר, כפיית צביון על אחר אינה יכולה להתיישב עם רציונליות חותרת ליברליות.
    עם זאת, בספין מתוחכם, או בישירות מטופשת, יש המערבבים את הבוז שרוחש רציונליסט לחוסר רציונליות כ’כפייה’, שכן במיומנותם המתכנסת, רואים בשלילה הערכית של התנהלותם, בלעג, כפייה. וזו איננה.

מלל ופעולה

טריוויאלית – אינהרנטית, רציונליסט לא יכבד תופעות שתוצרן פעולות בלתי רציונליות.

מושגים כ’זילות המושג פשיזם’, ‘הזדהות’ עם אנשים או רעיונות, אלה חיוויים שמשתמשים בהם בצד השמרני ימניסטי אמוניסטי לאומניסטי, שכם ביטויים אלה הם
יציקת תוכן ערכי למלים, מלים בוראות מציאות, תודעה יוצרת הוויה
בעוד שאצל רציונליסט מלים אינן בעלות ערך, כשלעצמן,
אלא, מלים מהוות כלים, אינסטרומנטים, תודעתיים לקבלת חיוויי מציאות, הערכת תפישת, בקרה מתמדת ותקשור לתודעה אחרת.

כך, תמלולים נוסח ‘טוהר הנשק, או ‘אלימות מילולית’ הינם פרדוקסים.
אין אלימות מילולית, אלא עם מעורב מעשה, כלומר, לא ניתנת לאחר אפשרות להגיב מילולית, על ידי מעשה, אם גם יכולה להיגרם אי-נוחות על ידי מלל לא נעים – אך, אם אין מעשה, אין אלימות.

המתגונן מפני תיוגו כ’פאשיסט’ מתקשר במישור אחר מאשר האופן בו מתייג הרציונליסט את ה’פאשיסט’.
אין זה מקרה ש

  1. רציונליסט מכנה את רפה הבקרה האינטלקטואלית כ’פאשיסט’, ולא להיפך,
  2. המכונה ‘פאשיסט’, נעלב מכך, ולא רוצה להיות מתוייג שכזה:
  • רציונליסט בוחן התנהלות פרט אחר, מתייחס ל-
    האם לפרט יש סנטימנט אמוני, לאומני, מתכנס קולקטיביסטית, שמח לחיזוק ריבון, מבקש צביון, נתון למניפולציות רגשיות, חותר פתרונות גורפים, גואלים.
    ואם מאתר זאת, אותו פרט מתוייג כנמצא במחוז ה’פאשיזם’
    לעומת מי שנטול איכויות אישיות מובחנות אלה.
  • פרט עם איכויות מתכנסות, אמוניות, לאומניות המבקש לשמר איכויות אלה, לספוח כבוד והערכה מטיפוחן
    – אמפטיה יקבל, אולי, רק מעמיתיו לקלוב דומיו –
    ובשם כך שאינו אדוק עד כדי פעולה אלימה, אלא מסתפק באהדת קידום רעיונות שמרניים, כשאינו מפעיל מעשה גורפני, אלים,
    רוצה, מייחל, תובע, נעלב על כך שרציונליסט מבקר לא מקבל את הסגרגציה, את ההפרדה, שהשמרן היה רוצה לקבל מהבוחן ממי שחולק איתו את סט הסנטימנטים, האינסטינקטים המתכנסים, הריגשה הקולקטיביסטית, וכך יוצא מופסד פעמיים.

    1. מקבל את לעג הרציונליסט על היותו שמרן,
    2. ואת בוז השמרן האקטיביסט ממנו, כל רכיכותו הרפויה או שמא על רפיונו הרכיכתי.

במלים אחרות, האמוניסט היה רוצה שהרציונליסט יבחין בין האמוניסט ה’מתון’ שאינו שואף לכפות את אמונותיו בכוח, ובכך להיות מוכר על ידי רציונליסט אחר כ’רציונליסט’ בלתי נבער, ולא כפאשיסט אימפוטנט.אותו שמרן.

כך, האמוניסט מבקש מהרציונליסט שיראה שהוא נפרד, שונה, מהאדוק, מהאלים, מהימני ושמרן ממנו,

  • את ההכשר, את הלגיטימיות הרציונלית,
  • או לפחות להימנע מבוז ולעג.

דימויים

בעיה עם דימויים שהם [גם] צובעים מציאות בגוון ערכי.

דימוי העגלה המלאה עורר תסכול וכעס. מיותר.

אני הייתי משתמש בדימוי של שני כדים.

  1. כד מלא נוזל,
    ערכים שמרניים,
  2. כד ריק,
    ערכים רציונליים, חותרי ליברליות פרוגרסיבית אינדיבדואלית.

הכד הריק לא משפיע על המלא.
הכד המלא תובע להרטיב את הריק.

חיים יחד

עם השיח המקצין חוזרת ועולה הסוגיה של חיים משותפים בחברה שסועה, חברה שפרטיה חולקים ערכי אמונה ופרט-חברה שונים.

דימוי ‘העגלה המלאה‘ טוען את חיווי האמוני לאומני
שיח ‘מפייס’ ‘מאחד’, מחפש ‘מכנה משותף’ בעייתי, במובן,
שהוא פונה לכד הריק להרטיב עצמו. קצת. מ’כפת לך?

פעולות מקרבות, מפייסות משוייכות ל’דתיים’, ל’לאומניים’ הם מקדמים פעילויות ממין אלה, שכן

  • הם ישמרו על אמונותם בד’ אמותיהם ללא מפריע [וטוב שכך]
  • הם שואפים בדיפוזיה לפעפע את ערכיהם לכד הריק,
  • הם שואפים לקבל את ההכשר ה’ליברלי’ על פשרנותם מהקו הנוקשה של תפישותיהם השמרניות.

ברצונם לפעפע לכד הרציונלי, הם משתמשים בדיאלקטיקה סמי רציונלית, בנוסח

  • מה זה כבר קצת ויתור כדי להרוויח אחדות,
    המתק הכופה,
  • היתלות באושיות רציונליות, שמתבטאות שמרנית,
    נניח בן גוריון שדיבר על אמונה, וללא זיקה לתנ”ך.
    עקרון ה’הדדיות המתכנסת לסמכות ריבונית’ האופייני למחשבה שמרנית מגוייס.
    ואני, חרבן מסיבות שכמוני, בכלל מעלה את האפשרות שבן גוריון כרציונליסט, דיבר על זיקה תנ”כית ואלוהית, אולי, כדי לגייס שמרנים באמצעות פנייה להתניותיהם.

מי שהגיע עד הלום, אולי יתלונן (גם) על שלא חידשו לו.
עימו הסליחה. עמי לא.

 

Share

הערות? אשמח לתגובתך