של מי החיים?

משך קריאה: 9 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

של החי

בשורה

להותיר בידי פרט את ההחלטה על חייו. והפסקתם.

אבולוציונית

האינסטינקט הקוגניטיבי המתפתח מתווה לכל אורגניזם את דרכיו בריבוי מרחבי התנהלות, בשאיפתו לנתב עצמו אופטימלית בכל עת למימוש רצונו, וזאת על פי ספיחת חיוויים חיצוניים, התניות, תפישות פעולות ובקרות – להלן תודעה.

בעוד שמגוון התנהלות של אורגניזם רבות מספור, לכל הייצורים האורגניים יש משותף: סוף.
קץ חיים, מוות שאינו ידוע מראש, לא מועדו, לא סיבתו, ולא נסיבותיו.

ברוב מקרי המוות, הפסקת החיים נעשית מסיבות חיצוניות בניגוד לרצון וייצר אורגניזם שואף חיים.

עם התקדמות התודעה האנושית, חברות פִתחו, באבולוציה סוציולוגית, מכניקת 'טוב מצרפי', שכללה, גם, איסור על פרט ליטול חיי פרט אחר. בתחילה, בגיבוי של פיקציית ציווי אלוהי. בהמשך, באיסור של ריבון אנושי.

במבנים חברתיים מדיניים מודרניים, מובְני חוקים ומוסדות שיפוט ואכיפה, הלגיטימציה ליטול חיים במקרי קיצון, מעוגנת על ידי רשויות. בחברות דמוקרטיות הרג אנושי מותר באירועי מלחמה, בהגנה מול מדינות אחרות, בהתגוננות אישית מול איום חיים מוחשי, ובמקרים נדירים מקומיים כעונש מוות על מעשים שנתפשים כקיצוניים כפגיעה בביטחון מדינה או הרג אחרים.

עם איסורים אלה, דת, שלטון ותרבות אינם מאפשרים, לא מסייעים, נמנעים מלספק לגיטימציה לפרט להפסיק את חייו שלו.

רציונל

קידוש ערך החיים, ללא תנאי, הוא רעיון נשגב. אילו הרעיון לא היה מוטמע בשיטתיות נחושה ומתמדת מינקות, היה קשה עד בלתי סביר להטמיע אצל פרטים תבוניים איסור הרג פרט אחר. הרעיון נוגד את אינסטינקט קידום טוב אנושית אישית. כל קונפליקט בין פרטים מהווה פוטנציאל הסלמה לכדי גרימת מוות לאחר.

להערכתי, רעיון איסור ההרג הוא כה רומנטי, אבסטרקטי, רדיקלי, שקברניטי קהילות נמנעו מסיכון טשטושו עם טעינתו בניואנסים נתונים לפרשנויות סובייקטיביות של מקרי שוליים כ'המתות חסד' או התרת הפסקת חיים וולונטרית.

הצורך

התאבדויות קרו, קורות. יקרו.
יש המתייגים את חייהם כ'אינם ראויים', ומתוך כך חפצים בהפסקתם.
ניתן לומר, בבחינה חיצונית, שתחושה כזו היא משבר חולף, בר שינוי.

יש אנשים חיים, שמצבם התודעתי אינו מאפשר לסביבתם לקבל חיווי, האם אנשים אלה סוברים שחייהם ראויים, או ראוי להפסיקם.

יש מי שבמצב תודעתי מתפקד יודעים לומר, שבהִנתן מגבלה פיזית או תודעתית עתידית, הם אינם חפצים בהמשך חייהם, בין אם יהיה ביכולתם להפסיק את החיים, או אם יכולת זו תמנע מהם.

החוככים בסוגיה האם ליטול את חייהם עצמונית, עוסקים ברובד נוסף על 'האם': רובד ה'איך'. זהו רובד בעייתי פרקטית, תכנונית ורגשית, קשור לרובד 'האם', ומייצר סוגיות נוספות שלעיתים מאפילות על העיקר כשלעצמו – האי הרצון לחיים, הרצון להפסקתם.

בהינתן בקשה לסיוע להפסקת חיים, המסייעים להפסקת חיים נתפשים כשותפים לפשע סיוע. במשפט הישראלי סיוע ו/או שידול להתאבדות נחשב כעבירה פלילית, גם כשלא מושת עונש על מתאבד. סעיף 302 לחוק העונשין קובע, ש'המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע לאדם להתאבד דינו עשרים שנות מאסר', הטלת אחריות לרצח על המסייע למצוקת המבקש למות.

במהלך חיים יש מי שתייגו אחרים כ'חיים במצב חיים לא ראוי'.
באופן טבעי אנשים עוסקים, גם, ב-איך עולמם היה נראה במותם, במות דמות משמעותית, אהובה או שנואה בחייהם. אנשים עסוקים פחות, אני משער, בסוגיית המתה עצמונית של אחרים; הם אינם רואים בהתאבדות נושא שיש לטפל בו, שכן הנושא נדיר יחסית, נופל בבחינת רצון פרט, במצוקה, ניתן לשינוי תפישתי, נוגד נורמות חיים מקובלות דתיות ואזרחיות, מדיר שלווה, ומעורר רתיעה רגשית.

כעת

בצד השלילה של הדת והחברה נטילת חיים באופן עצמוני, לאור חוסר יכולת פרקטית להימנע מהתאבדויות, עולה צורך התייחסות לנושא במגוון רבדים.

בישראל, התאבדות נחשבה בעבר לעבירה פלילית מעוגנת בחוק. דינו של אדם המורשע בניסיון התאבדות היה שלוש שנות מאסר. חוק זה היה שייך לפקודת החוק הפלילי מתקופת המנדט הבריטי, ונוסף לחוקי המדינה. החוק מעולם לא הופעל, ובוטל ב־1966.

ישנן מעט התארגנויות המסייעות למבקשים לשים קץ לחייהם לפי קריטריונים מסוימים;

• למשרד הבריאות טופס 'הנוטה למות', המאפשר טיפול תומך, פליאטיבי, לחשוכי מרפא סובלים.
• עמותות כ-לילך – לחיות ולמות בכבוד, מהווה ממשק למסמכים לטיפול שאינו מאריך חיים של משרד הבריאות.
• עמותת משאלה אחרונה מהווה ממשק לדיגניטאס, קליניקה שוויצרית המסייעת בהמתת חסד בתנאים מסוימים, בהוכחת סבל וסופנות, ובעלות כספית גבוהה.
• מדינות כבלגיה, הולנד, לוקסמבורג, ניו זילנד, ספרד וקנדה מיישמות גישה מאפשרת  למבקשים לעצור את חייהם.

מוסרית

שוללי לגיטימיות התאבדות נתלים בתפישות מקובלות:

• חברה עליונה על פרט.
  • תפישת עולם. אינדיבידואליזם רציונלי שולל אותה.
• קדושת חיים – אין ערך עליון על ערך חיים.
  • תפישה חברתית, משנית לתפישת חיי פרט על חייו.
• טעות בלתי ניתנת לתיקון.
  • כהתנהלויות נוספות, זו אחריותו של הפרט הפועל.
• ייתכן שהמצב זמני, בר שינוי.
  • ייתכן, בראיית חיצונית, אך מתעלמת ממצב פרט כריבון קובע על עצמו.
• עידוד המתות.
  • מאפשר המתה. המעשה בתחום פרט מסוים. פרט אחר שיעשה עם חייו כרצונו.
• נוגד ציווי דתי.
  • רלוונטי לאֱמוניים, שיישמו ערכיהם בד' אמותיהם.

תפישתי היא שהערך העליון עליו מושתתים חיים הוא רצון:

"באי פגיעה באחר, מימוש רצוני על חיי הוא הערך עליון, בידיעה, שמימוש רצון פרט אחר על חייו הוא הערך העליון, עבורו."

תהליך

להלן טיוטת הצעה לשואפים לקחת אחריות על הפסקת חייהם מול רשויות מאפשרות:

• הכרזה: "אני רוצה לקחת אחריות על הפסקת חיי."
• שאלה: "האם חייך ראויים כעת?"
  • לתשובה: "לא." יש להעביר פרק זמן שרירותי, קבוע מראש, נניח שישה חודשים, לתשאול חוזר.
  • לתשובה: "כן.", המשך –
• שאלה: "באילו מקרים להפסיק את חייך?"
  • [] "במקרי ___________ ." פירוט.
  • [] לבקשה מפורשת, מלווה בשאלה "האם חייך ראויים?" ותשובה שלילית נלווית.
  • [] במקרים של חוסר יכולת לענות חיובית על השאלה "האם חייך ראויים?" בשל מצב קוגניטיבי שמאובחן כבלתי הפיך על ידי גורמי מקצוע.
    • [] היעדר תשובה יחשב כתשובה "לא ראויים." גוררת הפסקת חיים.
    • [] במקרה של ספק – יש להתייחס כ'היעדר תשובה – הפסקת חיים.
    • [] במקרה של ספק – הפסקת תהליך.
    • [] היעדר תשובה לא תיחשב בבחינת כ"לא ראויים". הפסקת תהליך.
  • שאלה: "באילו אמצעים תתבצע הפסקת החיים?" קביעה מקדמית לפי תפריט מוצע.
    בהיעדר אלטרנטיבות מוצעות – פרוצדורה רפואית מוכרת על ידי המדינה מפסיקת חיים.
    
  • שאלה: "האם הציווי קטיגורי?"
    • [] תשובה: "כן." התעלמות מערכאה מונעת נוספת, כמשפחה או חברה.
    • [] תשובה: "לא. יש להותיר את ההחלטה בידי _________ ", שם יחיד, נקוב. קבלת חתימתו ופרטים מזהים.

התהליך מציב בתקרת הערכים את רצון הפרט כעליון על כל שיקול אחר.

הצעתי

לעורר מודעות, דיון ובעקבות זאת העברת הלגיטימיות והסמכות של קבלת החלטה לסיום חיים לבעליהם. על תפישה המאפשרת לפרט להחליט על הפסקת חייו להיות גלויה דייה כדי לערער את קבעון הנורמטיביות שיש להפקיד בידי חברה אחריות מניעתית להפסקת חיים.

בשם 'קדושת החיים', אל לפרט ליטול חיי פרט אחר. עם זאת יש להפקיע מידי החברה את ההחלטה על מניעת מוות עצמוני ולהפקידה בידי מי שאינו רוצה בחייו. חברה תומכת אמורה לשמש גורם מסייע, לא להוות גורם מונע משיקולים זרים לפרט.

אינני מעלה בהצעתי זו את סוגיית הפסקת חיי אחר, אלא, אני מתמקד במימוש רצונו של פרט להפסקת חייו עצמונית, שלו.

בחייאת ראבקום, בעל־חיים תבוני הוא ריבונו של חייו. והפסקתם.