קרטחנה

משך הקריאה: 15 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אחרי כמעט שבוע בקרטחנה,
החדשות הרעות הן, שנראה לי שאכן זה הטיול האחרון.
במתכונת הזו לפחות, לא נראה לי שיהיו עוד.
מעט הגמישות שנותרה אובדת.
או שיהיה זה הטיול אחד אחרי האחרון, או שאשנה קונספט.

טרום ואחרי הלג הראשון של הטיסה, לברצלונה, שימשתי כנושא כלים; מבחין בטרמינל בדמות קטנטנה עם חיוך קורן, מאיר, מסנוור. נראתה לי קטנה, מנותחת וזקנה מדיי להיות דוגמנית. בטח בת של מישהו, משער.

התנהלותה וציפייתה לסיוע היא כ-של נסיכה. במטוס מאפסן ופורק לה את המכולה הוורודה שנושאת עימה. בטרמינל של ברצלונה מבררת לאן אני ממשיך
– התמכרה? אולי באמת שקלה מועמדותי כקאדי, כנושא כלים? –
מספרת לי שהיא בדרכה לעבודה בת ארבעה ימי צילום בפאלמה דה מיורקה. אני משיב שאני בדרכי לויה דולורוזה בקולומביה, בהניחי שהיא תחשוב שזה איזה רִסורט מעאפן.
כשנפרדנו הושיטה את ידה ועדכנה “טל, טל ברקוביץ“. “רק הצלחות” השבתי.

נוחת בקרטחנה בחצות, אין עם מי לדבר בשעה זו על צ’יינג’.

נהגי המוניות שצובאים לא מכירים קמביו פתוח.
קבלתי פרטים על איזור האקשן – לֶגיטו.

לוקח טקסי, מורה לו לסוע לקאסה גולן. וזה נראה רע כמו שהרגיש וכמו שנשמע:
גם אין שם מקום וגם זה אכסניה שהאושפיזין (סוכות, לא?) הם, איך לאמר, לא הטייפ שלי.

חוזר לנהגוס, מחפשים מלונה אחרת שתיאות לנפק לי חדר במחיר סביר וגם להמיר $.

מכיוון שאני לבד, אם לא מחשיבים את טחוריי, תחלואיי ומכאוביי כידידים אהובים, בני לווייתי הבלתי נפרדים, ומכיוון שבסיורי הלילי ראיתי מעט מה קורה – המקום דומה למיאמי, לפנמה סיטי, שם עושים סמים ומקומיות בדירות להשכרה ב-וילות קאריביות וב-רבי קומות, שחדות ראייתם של בני עשרימים מזהה כבנייני יוקרה בעוד שקהות ראייתי מאבחנת תִחְלודֶת, תִקְלופֶת, תִזְנוחֶת ובעיקר זילות.

אז כיביתי את ההמלצות לרובע לֶגיטו והפעלתי את אלה של הלונלי פלאנט וצרכניו.
מישהו מקורס מנהלי רשת בג’והן ברייס, חיית מחשבים עתירת ידע טכנולוגי, ניפק לי מידע מהמדריכים במשרד הטיולים בו עבד על גאנה, ש(גם) בהמלצתם המרתי את היעד לקרטחנה. הוא ציין, במתינות, שיש לו את כל הלונלי פלאנט בפי.די.אף. מניח שיש שימצאו יותר עניין והרבה יותר שימוש בכרכי רש”י, אבל יש מי שלגביו זה אוצר – רפרנס.
לאחר שהתמוגג על הערכתי לשווי המטמון, שלחתי לו מייל שישלח לי בבקשה את ההעתקים של המדינות הגובלות בקולומביה, והוספתי שאמנם אני מסתפייק בבקשה על מדינות אלה, ולמעשה אני מתבייש להתחנזר ולבקש את העתקי כל מה שיש לו.
הוא שעד אז השיב מיידית לכל מייל, נדם.

מניח שאם אשאל אותו למה לא שלח יתלה את הדמם (ד’ ומ’ סגולות) בבגידת הטכנולוגיה.
האם ייתכן, שככמה ממכרי, גם מבחינתו מנוד ראש, משיכת כתייף או שתיקה אילמת כמוה כתשובה רהוטה מנוסחת היטב?
ו-האם יש מצב, שיתלה את תמיהתי ל(אי)המענה בחוסר רגישותי לעומק ההוליסטי-אמוציו-אינטלקטואלי של תשובתו?

למחרת עברתי ל(ג)הטסמני, ממש מחוץ לחומות הפנימיות של העיר העתיקה.
העיר הקולוניאלית מוקפת חומה עם כבישים מרוצפים בנתיב יחיד חד-כיווני, מלאה קתדרלות, פלאזות ורוכלים, רק שהיא חיה, נושמת, מעודכנת, כלומר לא משומרת או תיירותית מלאכותית, אוניברסיטאות, קולג’ים, מוזיאונים ובתי קפה. עיר צעירה. תוססת, על מצע עיר עתיקה.

בעיר העתיקה לא רואה ישראלים. יכול להיות שמבחינתם קרטחנה זה לֶגיטו.

מבין למה מתפעלים מהעיר: יש שם התרחשות מלאה בכל הרבדים שמרוכזים במרחק הליכה.

(ג)הטסמני, בתוך החומה החיצונית, האיזור היותר מסוכן, אוכלוסייה ענייה, עדיין בתי מלאכה, היכן שהמוצ’ילרים ומקומות הבילוי הטרנדיים של המקומיים, בארים, סצינה מוזיקלית של הופעת מקומיות ונרקומניות ברחוב. כמו פלורנטין, בניינטיז, שלב תחילת החזון טרום יישומו.

משוטט ככלב שוטה ועזוב בסמטאות הצרות, שמייח כסטלה בראותה את איריס.

בלילות ב’הליכה מנהלתית’ – אני גרינגו, לבד, מוצף בכסף, הכתפיים משוכות לאחור, והחזה נוגע בסנטר. אסטרטגית: במקום שאני אפחד מהם, שהם יפחדו ממני. בינתיים הטקטיקה עובדת, כמו האזעקה בבית הוריי – נתנה להם ביטחון אבל לא נבדקה בפועל. שלא יעשו עלי אפצ’י – אם כן אמרר בבכי.

רואה אנשים מתגודדים, יושבים בחוץ על כסאות פלסטיק מבריקים מזיעה, נשים בגופיות, גברים ללא, רוקדים לקול רמקולים ענקיים מוזיקה קאריבית, ולהקות שכונתיות מתחלפות על רמפה שלפני קתדרלת סנטה משהו, המקומית.

איתרתי בשכונה מסעדה מדליקה אוף דה מיין רואד. מדבר עם בעלת הבית. המסעדה נפתחה ביום שנכנסתי אליה לראשונה. אבא שלה, פסל ברזל, קישט את המסעדה והפלאזה שלירכתיו שוכנת ביצירותיו. מxים.

בתור ישבן בתי קפה, שיושב – לא יכול להגיד לפרנסתו, כן למחייתו – במוסדות כאלה לרוב, בפתטיותי מייעץ לבעלת הבית אסטרטגית, למשוך פלוצרים שכמותי, שנוכחותם מלבה הגעת מקומיים. התשלום – משתין לה שם כל פעם כשבסביבה ושצריך.
ועל זה אמר צ’רלס ברונפמן, סיגראם – ‘עצה שווה כמה ששילמת עבורה’.

ארוחות צהריים אוכל ב- Gato Negro, מקום בו פער המחיר בין האוכל לאיכותו מבהיר את התור המשתרך לפתחו. יצרתי קשר עם בעלת הבית, היא מכניסה אותי. זה היתרון בלטייל לבד.

מדי פעם, דווקא נשים, מזמינות אותי להצטרף. טרם החלטתי אם זו האומללות שאני משדר, המצוקה שהן קולטות, או שחמלה קאתולית מולאטית מחפשת ערוץ על מי להשתפרץ, או, שבדיוק טיה מאריה התאלמנה מחסוס והן רואות בי פוטנציאל להזרים דם חדש, כלומר פסוס, לפאמיליה.
אני מסרב, מקווה שבנימוס.

לאור העובדה שאני מאבד את זה – פעם הייתי יכול לפגוש בהוסטל כמה מוצ’ילרים ולמחרת לקחת אותם לפעילות, עושה את האדפטציות הנדרשות, מתיידד עם תיירים עמיתים ומקומיים.

רכשתי עוד רבע תריסר שלם של מלים בספרדית על התריסר שכבר יש לי.
עם זאת, גם יכולת קליטת השפה המוגבלת שלי מלכתחילה, מתחרבנת, והשימוש בקיים לא משתפר.
את המעט שיש, מצליח לשבש, בוודאי עם משיט הסירונת שלקח אותי לפלאיה-בלאנקה שאיתו אני מתאם איסוף: “סניור, יו אקי א לה טרז אי קיניינטוס” אני נואם לו.
אז זה שפועל במשפט אינו הכרחי אם המסר ברור – זה ידוע, וגם שבשימוש במילות קישור בלועזית מעולם לא הייתי חזק, אבל כדי שהתכנית תתבצע, כדאי להגיד ‘שלוש חמש עשרה’ ולא ‘שלוש חמש מאות’. כאמור, מאבד גם את המעט שיש.

מאידך, שואל את האדמירל שלנו, למרחק מהיעד, משיב 38 ק”מ. כמה זה לנקודה הבאה בדרך, שאותה עושה יום יום לפחות פעם אחת ב- 40 השנה האחרונות – אין לו מושג.

אם לא בִּתי שעוד תצטרך, ובאמת תעשה בה שימוש הירואי ואינטנסיבי שלוש שנים, הייתי נותן את המוצ’ילה הגדולה – לא צריך אותה.

רכשתי סבון כביסה – משתמש במכנסי וחולצות ההיי טק, בבוקר הם יבשים כמו (- עולים לי כמה דוגמאות אבל גם לא רוצה להעליב, וגם לא כולם מכירים את כולם, אז משאיר לקורא להשלים דמות מייבשת, במיוחד מבחינתו.)

אוקטובר. החודש הגשום בשנה. החודש הכי פחות נכון להיות פה, ועדיין שוקק זרים. ממוצע 250 מ”מ גשם.
כשמטפטף, זה מין ‘גשם יבש’ כזה. לא מורגש.
כשיורד זה משהו לא מוכר. גבריאל גרסיה מרקס במאה שנים של בדידות כתב על מטחי הגשם באיזור. זה כמו לנוע בג’קוזי. אין דברים כאלה. לא בכמות, לא בעוצמה, לא במשך ולא ביכולת של מערכות הניקוז להכיל.

מזיע ודביק פה. וכולם נוגעים בכולם כל הזמן.
מדהים לראות כמה השיניים לבנות שלמות ומיושרות לרוב האנשים. זה בולט. אצל האנגלים והיפנים, בני התרבות המשגשגים הכלל לא עובד.

הישבן, הוא המלך פה: העכוזים הקאריביים uncharted areas הם איבר שלא מוכר בספרי האנטומיה, שאני מכיר, לפחות:
זה לא תחת, זה דאחת! אלה אחוריים עצמאיים שנושאים באצילות נדיבותם את יתרת הגוף.
הצייר פרננדו בוטרו זכה לתהילת עולם בתעדו את הקונסטרוקט.
כריסטינה אגילרה עשתה קריירה לטינית על תחת מפואר, ניתחה אותו פלסטית לשימור והפחת חיים בסטרוקטורה הנרפית בהרמת קימוריים, כפרס בהרמת עפעפיים וברק בהסרת פלולה. כל אחד והאברים החשובים לו, ואחת עם החשובים לה.
בתרבות הלטינית בגיאוגרפיה הזו, התחת הוא העיקר החשוב! הרוחב אולי מעט גדול יותר מישבנים סטנדרטיים, אבל הבולטות! העומק, הנפח, העגלוליות, החוצפה, האישיות, הרטט, הריצוד, הריצוי, הביטוי, הנוכחות, הדרמה, זה הערך המוסף, השוס האנאלי.

החדשות הטובות – לא ניסיתי שום אבקה, לא כזו שהוזהרתי שאינה נמצאת בספר הרוקחים, ולא בספר החוקים.
הרעות – אף אחד לא הציע לי.
עם זאת, נעצרתי פעמיים באוטובוס בחיפוש אחריהם.

אז המקום שמייח, האנשים ידידותיים ביותר, ובינתיים, עדיין פה, מפעיל לחץ רגשי בלתי מתון על הגרמניה, שבקפה מכינה לי מדי יום ארוחת בוקר, שתשכיר לי את האופנוע שלה לכמה ימים. בשלב זה היא עומדת בסירובה. נבחן את כוח עמידתה.

כותב לאחר הופעה ב’קפה הוואנה’ שב(ג)הסטמני בבר שלמעשה סגור. מעט אנשים:

  • שלושה איטלקים מקועקים ומפורסנגים מכף רגל ועד ראש, כולל(!) – הם רק בשורטץ – בסכמת צבע כחול, ארגמן, ירוק צהוב וכסף בוהק של עגילים וטבעות פירסינג. נראים כויטראז’ מסורתי של הבתולה תלויה בחנות מזכרות בנפולי. רוקדים טראנס ומתופפים במרץ על השולחנות, סטייל מיומנה (יכול להיות שתדלקו בשוקו יוטבתה? שיזהרו, יחד עם המשקאות שהם לא חדלים להערות לקרבם עוד יחטפו לי, חמודים כאלה, צרבת.)
  • זוג, היא שמנה אוביז, את פניו אינני רואה – הן טמונות במשמניה, חופרים עם הלשון האחת לשני בסתימות והאחד לשניה בחזיה המוצפת,
  • אידיוט שמנסה לעשות גשר לאחור ונופל על הראש,
  • יצאנית כמושה הכמהה לקפה קון לצ’ה רק נטול הקפה מאחד האיטלקים, ואיך שנראית, נראה, שיש סיכוי שתראה לברלוסקוני את תמיסת הצבע לשיער לפני שתראה למי מהם את הטאטו על התחת,
  • הברמן והמלצרית.
  • וכמובן, המחשב – ידידי הטוב, ואני שמתמזגים בסצינה כשוקו יוטבתה ברוּם (מבוטא מקומית – ‘רון’) ששואבים האיטליאנוס.

כבר אחת אחר חצות. חוכך האם להפיג את תוגת בדידותי ולפצוח בידידות אמיצה להמשך הלילה. מתכנן לעצור את פיזוזי המחוללים האיטלקיים בסיפור היסטורי מסעיר שהאוטו הראשון שהיה לי היה פיאט 850 מודל 71′ ושנתתי סיבוב לאלימנו, ושאחר כך היו לי סט אוטוביאנקיס, ווספה, ושידידי האמן קנה פיאט 500, שחור, מטאלי. הם לא מדברים אנגלית, והספרדית שלי אולי לא תספיק לאיטלקים, אז משנה, בצער, את הטקסט בתסריט, ומציע למשעשייע ביניהם אלף פזוס, כ-שני שקלים, לסיגריה.

נ.ב.1: פעם נוספת מסתבר, שבעולם עתיר קומודיטיס, שהכישורים בו הם אובר רייטד והיוזמה, התעוזה והנחישות הם הפקטור הנשאף: הזונה הצפודה אכן זכתה ללגום את קרמת האיטלקי, אלא אם העובדה שהסתגרו יחד בתא השירותים היחיד, היתה רק לשם קריאת כתבי אומברטו אקו, למטרת מניעת התנשאות דיסקרימינטורית, ועל הדרך להראות גם לה, את שתי העיניים המקועקעות לו – אחת על כל אחור, משוות לעכוזו מראה פני ג’פטו – הראה לי. אולי גם לה.

נ.ב.2: למחרת בצהריים כשאני מנסה לתת צ’אנס נוסף ללֶגיטו, הולך ברחוב משני, ובום, נכנס לתוך שניים מהאיטלקים של אתמול. מתחבקים וממשיכים יחד – נסתרות הן דרכי מריה הבתולה. ישנה איזה דינמיות מסתורית שמפגישה מאורעות ללא קשר ביניהם.
או שאולי סתם כולם מתנקזים לאותם חורים כמים באמבטיה.

אין תוכנית. כל יום מתכנן את הלמחרת. מחר, אולי, אתחפף צפונה.

אין מצלמה. טיול אחר. מראות לפנים, חוויות לראש.
והנה, מצאתי תמונה שלי:

😐

בברכת חג סוכות שמייח וכשר,
טובה סוכה רעועה במולדת מקתדרלה מפוארת בניכר, (גם אם בקאריביים),
ועל אחת כמה ו-כמה, בית במצפה הילה על תא כֶּלֶא מצחין ברצועה.

 


פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

שוט הטיול

מוי כיף בטגנגה

בצבוץ בטוטומו

מדג’ין, סאן אנדרס וסיום

18/10/2011

Share

One thought on “קרטחנה”

הערות? אשמח לתגובתך

Share