רצועת שמרנות נורמטיבית

תנועה

מול חתירה למחשבה רציונלית, מבקרת הנחות מקדמיות, חופשית, מעדיפה זהות אינדיבידואלית, נמצאת מחשבה אֱמונית, משמרת קונסטרוקטים תפישתיים, מתכנסת אֱלי זהות קולקטיבית.

לפרט 'טביעת אצבע תודעתית' אופיינית למיקום אישיותו, היכן נמצא על הספקטרום סביב

• איפיון אֱמוניות—רציונליות
• חתירה ל מעשה פותרני—הבנה
• אינסטינקט שימור הנחות מקדמיות—ערעור
• העדפה ל הידוק סדר חברתי—חופש פרט
• התייחסות ל קונסטרוקטים תודעתיים*—אונטולוגיה

* קונסטרוקטים תודעתיים – תפישות שתלויות בבסיסן על הנחה אֱמונית מקדמית, בלתי ניתנת לאישוש או הפרכה לוגית.
ייצוגים כטקס, דגל- אובייקטים גשמיים שקבלו משמעות תודעתית אחרת, הם קונסטרוקטים תודעתיים.

רוב נורמטיבי, מתכנס אֱלי מרכז, מחיל אלמנטים אֱמוניים, משמרי קונסטרוקטים תפישתיים, מתכנס ובעל זהות קולקטיבית.

ב'חגורת השמרנות', נמצא ה'לאומי', ה'מסורתי', 'אוהד הספורט', הגאה בזכיית אמן, ספורטאי, ממדינתו בזירה הבינלאומית כמי שהחמיאו ערכית לזהותו, בעל הזהות הקולקטיבית השואף להחיל על עצמו קונסטרוקטים אֱמוניים. במידה.

המידה היא כזו שנוצר 'פרדוקס הקדמה' בו הוא רואה במי שלשמאלו מאיים על הקולקטיב, ובמי שלימינו מאיים על שלומו וחירותו.

רדיקליות

הקצנה אמונית, לאומנית, חותרת מעשה

כשאינדיבידואל חורג מהרצועה הנורמטיבית, מקצין את ההטמעה של אלמנט יחיד, מבודד אותו; הוא אֱמוני מאד או לאומני מאד, נאמן לתפישה מסוימת שמדירה את לגיטימיות תפישה אחרת.

כלומר, אמוניות ולאומניות מתחזקות יחד. במקרי קיצון, הריבונות אמורה להיות

• אֱמוניות, נחלת האל, הדת, נציגיהם – החלת אורחות חיים על ידי ממסד דתי
• לאומנות, נחלת המדינה – טוטליטריות שלטונית, לגיטימיות הפעלת כוח ממוסד,

• חתירה למעשה – אלימות, פשע להשגת טובין נשאף, באמצעות ארגון, או אישית.

הקצנה רציונלית, אינדיבידואליות, ליברליות

על פניו לא יכולה להיות הקצנה אינסופית, שכן, רציונליות היא דיכוטומית, קיימת — איננה, חוסר רציונליות היא מידתית.

כשתפישה רואה את עצמה כשמה את הפרט במרכז, היא אינה יכולה להיות יותר פרטיקולרית, שכן פרט הוא היחידה הקטנה ביותר.

ליברליות אינה יכולה ללכת רחוק יותר מהזכות של אדם לעשות ככל העולה על רוחו כל עת שאינו פוגע באחר.

כמות הטאבו(אים) הולכת ופוחתת. למעשה אינני מכיר איסור אחד שרירותי פרט לקביעת קו גיל 18 הביורוקרטי.

הקצנה עד כדי סיכון עלולה להתרחש כאשר ישנו שוני בין פרטים ביישום העדפותיהם, ובפרשנות לגבי העיקרון של 'החופש לפעול כל עוד אין פגיעה באחר'.

במציאות עכשווית בה פגיעה תודעתית, רגשית, תקשורתית נתפשת כפגיעה ריאלית, מטריאלית אותנטית. זוהי תקלה שמקדמת 'כביכול' רציונליות ליברלית אינדיבידואלית, ולמעשה מסיגה אחור, בה המידה שהשארת אדם כצמח, בניגוד לעמדתו בחייו או בני משפחתו, תחת כותרת 'חמלה' למעשה מתאכזרת.

כאשר בעלי מחשבה רציונלית שואפים להאיץ את הליך תנועת רצועת השמרנות הנורמטיבית לכיוונם, וחורגים ממלל מסביר לפעולות קונקרטיות לשנות את הנורמה אלא בכפייה, הם מסתכנים הם תחת כותרת 'קדמה', בהקצנתה, כופים פעולה אלימה שמוציאה את המעשה שלהם מהיותו רציונלי, אינדיבידואלי ליברלי.

דוגמא לכך היא איסור לבישת הבורקיני בורקה בפאריז; בשם הליברליות המתקדמת הדמוקרטיה הצרפתית מנסה להגן על עצמה מול כוחות מגבילים.

ניתן להתווכח האם פעולות אלה לגיטימיות, תורמות, אפקטיביות, או ראויות.

בכל מקרה הן אינן מקדמות רציונליות אינדיבידואליות ליברליות.

למעשה, גישה רציונלית אינדיבידואלית ליברלית, מפשיטה מעצמה יכולות התגוננות מכוחות ריאקציונריים השואפים לחזור לאחור, או אפילו שמרנים ששואפים לעצור את תנועתה, או רק להאט במלל שמרני אופייני – "אני הייתי יכול לחיות זה הם שאינם בשלים לשינוי."

כך, מלל פחות אפקטיבי מול אוכלוסיות חלשות אינטלקטואלית.

שאיפה לקִדמה

פרט

אינסטינקט של פרט בהתנגשות בין ערכים אבסטרקטים של 'טובת רוב', לעומת רווחה פרטיקולרית, ברוב המכריע של המקרים, לבטח כשפרט נמצא ברצועת הנורמטיבית השמרנית, הוא העדפת טובתו האישית.

פרטים אנושיים מממשים את שאיפתם לחופש אישי מתמיד, בהסתכלות לצדדיהם לראות שהם במסגרת תחושת הנוחות הלגיטימית, תוך חשש שתנועות חדות מדי יובילו לאבדן מעקה תחושת הביטחון והתמיכה של הנורמטיביות.

רוב הפרטים ברצועת שמרנות נורמטיבית חיים בתחושה בה הם סופחים ערל חיובי מהידיעה שוויתור על מידה של 'חופש' יוסיף להם מידה של רווחה נתפשת.

המתח בין רצון לחופשי של פרט ליתר חופש, לבין תפישתו את הטובין התודעתי בוויתורו הערכי מתבטא פחות בדיונים פילוסופיים, ויותר בהיבט פרקטי של אי-נוחות ממסים המושתים על האזרחים – כל אחד רוצה לשלם פחות ביחס להחזרם על ידי השלטונות כשירותים לחברה.

חתירת פרט להתכנסות כשהיא עוצמתית יותר מאשר קולקטיב רוצה לשאוב פנימה מעידה על שיבוש תפישתי, בו הערך הגבוה ביותר של פרט – הוא ותודעתו משני לערך קולקטיבי, וככזה הוא מסוכן ברמה זו או אחרת, לעצמו ולסביבתו; אם הוא עצמו אינו הערך העליון, האחר פחות אף יותר.

ריבון מיטיב

מבנה ריבונות ושלטון הוא כל כך מורכב ואבסטרקטי, שבמהלך ההיסטוריה על פי רוב, למעט מקרים מקומיים יוצאי דופן, השלטון היה בידי מי ששילב את שאיפתו לשלוט עם כשרונו להגיע ולשמור על עמדת כוח. לא כהוכחה, כתמיכה: אריסטוקרטיה – 'שלטונם של היותר טובים', ביוונית.

היכולת של ריבון לשמור על שלטונו הוא בשילוב של תפישת נתיניו שהיותו שולט טוב יותר מהאלטרנטיבה, או כי מיטיב עימם או כפחד. השלטון ה'רע' ביותר, שואף לתת לנתיניו את התחושה שהוא מיטיב עימם. שתפקידו להתמיר מצב קיים עכשווי, לטוב יותר עתידית.

מכניקה זו, אינהרנטית היא בבסיס של כל שלטון. שלטון 'מערבי' מתקדם מבקש להיטיב עם אזרחיו.

הנאצים בשלטונם הטוטליטרי חוקקו חוקים סוציאליים ו'קיימות', הגנת על טבע, חיות ונוף, שאף היום נחשבים כמתקדמים ביותר, 'מכונית לכל פועל' רשת אוטובאנים כשכלי התחבורה העיקרי היו בהמות. רוב האזרחים לא היו יכולים לנסח ליצור חוקים ומגמות אלה.

במדינות הקומוניסטיות לשעבר, אזרחים ותיקים מתגעגעים ל'סדר', עבודה, אוכל, בריאות והשכלה לכל.

כך, שלטון הוא בבואה של נתיניו, וככל שהבבואה שונה מהנתינים, כן יש חוסר יציבות שלטונית, שכן הכוח לשמור על השלטון יונק לא רק את סמכותו, את היותו מהנתינים.

שלטון, כל שלטון, שהיטיב עם נתיניו ולו באספקט מסויים, הטביע את ההטבה בתודעה הפרטית של כל אחד מהם, והשאיפה למימוש מתמיד של הטבה מסויימת נשארת כשאיפה קיימת למימוש.

תנועה

במהלך ההיסטוריה, חגורת הנורמטיבית האנושית נעה, לא ברציפות, לא ליניארית, לעיתים עם נסיגות מקומיות וזמניות לאחור לכיוון רציונליות, בקרת הנחות מקדמיות, נטישת קונסטרוקטים תודעתיים, כמסורות המשרתות זהות ונתפשות כמחללות שלמות וחופש פרט, לכוון העצמת חופש פרט וזהות אינדיבידואלית. דה-פרגמנטציה זהותית.

תנועה זו היא שילוב של

• שאיפה אינסטינקטיבית מתמדת של פרט להיטיב את מצבו,
• ריבון שואף להיטיב עם נתיניו, כל הטבה פרטיקולרית נצרבת כיעד של פרט להגעה.

בעוד שמייחסים למנהיגים, אחריות כלכלית למדינות ריבונותם, לתפישתי, בכלכלה גלובלית, במנגנונים מורכבים עם חברות ענק, השפעת נשיא ארה"ב על הכלכלה פחותה מהמיוחס לו. במדינות אחרות, פחות עוצמתיות השפעת מנהיג פחותה אף יותר.

ראשי מדינה מהווים בבואה של מיקום הרצועה השמרנית הנורמטיבית, ועוד יותר, את מגמת נטיית התקדמותה.