5. אמצעי הפגנה
ריבוי משתתפים, מסר, אלימות, שיבוש, המשכיות, יצירת התניה
להשגת ספיחת השפעה מאיימת על המשך השלטון יש להשיג אפקט מאיים.
ריבוי משתתפים
האיום העיקרי על שלטון – ריבוי משתתפים, מתומכיו.
ישנה קריאה לאחד מוחים לכלל הפגנה מרובת משתתפים כדי להשיג נראות ומכאן אפקטיביות.
ואיך ניתן להוכיח ש- 10,000 מוחים במקום אחד משיגים השפעה גדולה יותר מאשר 1,000(!) ב- 100 אתרי מחאה עם 10 מוחים כל אחד?
אינטואיטיבית (לי) נראה שביזור הפגנות מאיים יותר שכן יותר לא־מוחים נחשפים למסרים, לרשויות יש פחות שליטה, לכן האיום גדול יותר.
לא במקרה רשויות אכיפה מעדיפות לתעל ולדחוק מחאות לבתי־שחי תחומים וסגורים במקומות כהבימה או הסינמטק. שם נדחסים המוחים ומופרדים סטרילית מה-לא מוחים, עובדה שמקלה על מעקב וניהול המחאה של הרשויות.
האתגר
גיוס ריבוי מוחים, לריבוי מקומות, באופן שייחשף למקסימום צופים שיאיים על תחושת הביטחון של הממשל.
מסר
שלטים, דגלים, לבוש, נאומים, צעדות ומיצגים, אתרים.
חשיבות מחאה – החצנת העוינות לממשל.
הדיוק במסר חשוב למי שנושא אותו – למוחה, פחות לפוטנציאל המצטרפים או למי שהמחאה מופנית נגדם.
המחאה החברתית ב- 2011 הדאיגה את השלטון מפני שכללה גם את תומכיו.
המחאה דעכה, ללא הישגים משמעותיים, מפני שהתפצלה לרזולוציות מדייקות את רצון המוחים באופן שלא ניתן למימוש מחד, ואינו מאיים על הממשל מאידך.
שלטים, דגלים, תופים, זמבורות, דגלים ולבוש
מחצינים ללא אומר או צורך בפרשנות, כהרף עין את הסיבה וההקשר למחאה.
נאומים
לוחכים ולועסים לקהל (שבוי?) את נושא ההפגנה על ריבוי היבטיו.
התוכן אמור לשלהב את המוחים (המשוכנעים) בחשיבות המחאה, ובהמשכה גם אם האנרגיה מוגבלת מול אלטרנטיבה יותר נוחה–כייפית של להשאר פסיביים.
למעשה, נושאי המסר הם התוכן המשתנה ברוטינה הקבועה של מחאה, למי שצורך אותה – המוחים הספורדיים.
ולדוברים עצמם. הם אמורים לספק את הקטרזיס לנוכחים שהקדישו את זמנם והגיעו.
חשיבות הדוברים בתחזוק ומיצוק מסר מתכנס הזדהותית עם התמה של המחאה, השלד עליו היא מונחת.
יש מפגינים באינטנסיביות גבוהה שפחות נצרכים שינסחו להם את הסיבה לבואם. אצל אלה מוקד השליטה והמוטיבציה פנימי, מוצק יותר, והנאומים עלולים להיות סוג של מטרד.
צעדות ומֵייצגים
פעולות חד פעמיות מצטלמות היטב, אמורות לספוח תשומת לב והדים בשל היותן חריגות – צעדות, ומרגשות – מיצגים.
מטבע הדברים לא ניתן לאמוד את תרומתן.
הבעיה עם מיצגים – עשויים לעורר תחושת cringe אצל מי שלא הזדעזע מהן.
אתרים
למיקום מחאה חשיבות רבה. רמז מהמעלה השניה לחשיבות המיקום ניתן לקבל מ– עד כמה רשויות האכיפה מתנגדות לקיומה באתר מסוים.
יש הסוברים שיש למחות מול
♠ סמלי שלטון – כנסת, קריה, שגרירות אמריקאית,
♣ מול פרסונות משפיעות, לגרום להן אי נוחות, [גם אם טרם התחוור שפרסונה אחת שינתה את עמדתה בעקבות מחאה מולה],
♥ יש מי (אני
) שגורס שעדיף במקומות עתירי תנועה, הומי אדם.
אלימות
אלימות כלפי גורמי אכיפה או רכוש נתפשת לעיתים כאפקטיבית אצל מוחים.
יש הגורסים שמסות של מוחים מול גורמי אכיפה יאיים פיזית על השלטון וימנע אכיפה.
אני מטיל בכך ספק. מעבר לסלידתי מאלימות, עדר של גאנו אם יתנפל על האריה בסרנגטי יבריח אותו. לא קורה; כל פרט מפחד מוחשית שהאריה יביא לו ביס בתחת. (אני שונא דימויים, הם אינם הוכחה לדבר.)
אחד עאבדאדומזקן על מצע של א פאשטינקאנע שפריץ ממכתזית ופוף, נפוץ לכל עבר.
למה? כי זה המאפיין. ה- DNA, הביולוגי והתרבותי; אם עד כה המחאות לא הסלימו לכדי אלימות מאיימת, לא נראה (לי) שבהמשך זה יקרה.
שיבוש
הפרה, שיבוש זמני של סדר נועד לספוח תשומת לב של הסובלים מההפרה, של המדיה המפיצה ושל השלטון על רשויות האכיפה, למחאה (שאולי) בעקבותיה
♠ השלטון ירגיש מאוים,
♣ עוד מוחים יצטרפו.
יש ז'אנר מוחים ששיבוש סדרים וחסימות תנועה נוסך בהם תחושת משמעות והשפעה.
הם בכלל מטפלים בתרומתם, בתפישת הערך של עצמם.
התלבטות
האם שיבוש הסדר מועיל/ מזיק למטרת המחאה?
באופן טבעי ההתחבטות נחלק ל
♠ המשבשים (לרוב) סוברים שהפרת הסדר משרתת את המחאה,
♣ הסובלים ממנו, (לרוב) בטוחים שהוא מזיק ומפתח אוורסיה למטרות המחאה,
ואין (לדעתי) הכרעה ברורה.
המשכיות – יצירת התניה
לרוטינה של המוחים – נושא, מיקום, זמן, יש ערך של הטמעת התניה.
אם השלטון או שבים ועוברים רואים שאתר מסוים מהווה יעד מחאה קבוע – נוצרת התניה במעברם במקום מחאה גם אם המקום חף ממוחים בעת שעוברים בו (פבלוב, קאק דילה?)
קראתי, הזדהתי
עצימות הגדרה נכונה.
פעם בשבוע בבגין? תחושה שלך