צ'רצ'יל אמר על דמוקרטיה:
נראה, שבמהותה הטהרנית, דמוקרטיה ישירה אינה מַסְפֶּקֶת לטפל מיטבית במכלול סוגיות חברה–פרט.
עם התגלעות הבעיות, התפתחה בשלבים מוקדמים 'דמוקרטיה ייצוגית'.
התפתחות ה'ייצוגיות' ייצרה וריאציות על ניהול כוח פרטים, באמצעות נציגיהם.
הסוגיות העיקריות שנלוו לדמוקרטיה הייצוגית הם:
- בידי מי נתונים מוסרות הכוח,
- המתח בין מידת עצמאות הנציגים, ואופי הבקרות הנלוות.
איך מבקרים את מי שהריבונות ניתנה בידיו שפרשנותו את טובת אזרחיו תואמת את אבסטרקטיות רצונם המצרפי.
הבעייה ביצירת סט בקרות, איזונים, בלמים, הטיות, עיקומים, לחיצות וקוועצ'ים לשיטה המקורית, דמוקרטיה סינטתית, שכן, כל שיטה משרתת את הערכים של יוצריה, מבקשת לטפל במקרי קיצון נדירים, בכך לא מטפלת בכולם, ויוצרת עיוותים שלא היו.
שיטת האלקטורים המתוחכמת בארה"ב, נועדה להגן על הציבור מפני מועמדים סוררים בעידן טרום תקשורתי, בו הציבור יכול להיחשף אליהם, מאפשרת בחירת נשיא שגרף כ- 3 מליון קולות פחות מיריבתו. לא לכך התכוונו יוצרי השיטה, גם אם לקחו בחשבון בעת תכנונה שסבירות התכנותו נמוכה אך אפשרית.
שיטת הייצוג הישראלית איפשרה לחבר כנסת בודד לכהן כסיעה, וכך לסחוט משאר ההרכב הקואליציוני תגמול פוליטי חורג ביחס לכוחו האלקטורלי בפועל, וזאת במטרה לשמור על כינונה.
בגרמניה, הקאנצלרית מעמידה את מועמדותה לבחירה מחודשת, בפעם הרביעית.
בעייתי משהו, ולא פחות בעייתי למנוע זאת על פי חוק.
כל השיטות באות כדי…,
כדי מה? כדי לשרת את ערכי הלוחץ בעמדת הכוח המסויימת
- לפי סט ערכיו החברתיים המקדמיים במקרה הטוב,
- ואינטרסיו העכשוויים במקרה הפחות.
כל השיטות שונות בווריאציות שניתנו לפרשנות המחוקקים את טובת הציבור,
וכולן דומות בהיותן בלתי מושלמות.
יש להבין, לתמלל שאכן השינויים נעשים לערכי המְשָנֶה.
גם אם המְשָנֶה 'דואג' לערכים שנראים לו נעלים וגבוהים כזכויות פרט, מיעוט, התגוננות מפני שלטון חזק מדיי (לטעם מי?).
חלק משלטון דמוקרטי, בגרסתו מקדמת הפרט,
לא ה'עממית',
הוא יצירת מערך 'הגנות' מפני שלטון.
לצורך כך, כביקורת מגנה מפני שלטון ישנם כמה מנגנונים:
- חופש דעה,
- חופש ביטוי,
- בחירות על בסיס זמן קבוע,
- מתן אפשרות רחבה ככל הניתן למתמודדים להציג את מועמדותם,
- ריבוי מערכות בקרה שלטוניות,
- ובכללן מערכת משפטית מוסדרת, שאמורה לשאוף בידיעה שאינה יכולה להיות מושלמת כמבקרת
- ומערכת עיתונות עצמאית, חתרנית, ומשפט מוסדר של המבנה החברתי.
גישה פופוליסטית, לגלגוליה וגווניה הרבים, ועם זאת המינוריים,
שואפת לתפישה בסיסית של שלטון חזק, מתעצם, נשען על הסכמת רוב הומוגני.
התפישה נשענת על כמיהת פרטים לחברה מיטבית לערכיהם,
שנשלטת על ידי הדומים לפרט החולקים איתו סט ערכים משותף.
ישנו קו הבחנה ברור,
המתח שבין העצמת הרוב והשלטון, לבין זכויות פרט;
האם ישנה שאיפה להעצמת הרוב או דאגה לזכויות מיעוט, פרט מפני נגישות בריבון.
שאיפה להחלשת בית משפט, כהעלאת אחוז חסימה, כרצון להתערב ולהסדיר את העיתונות החופשית נובעת מחשש איום חיצוני על חברה שאינה אחודה דיה,
ובה בעת, חשש מאיום פנימי של כוחות חתרניים שמחלישים את עוצמת הלכידות.
כוחות פרוגרסיביים ליברליים הם תמיד מיעוט, ורק קונסטלציות מקומיות, זמניות מאפשרות להם להתפתח, להשפיע, ולגרור את המרחב הציבורי לעבר יותר רציונליות, חופש פרט ואינדיבידואליות חברתית.
