דוקטור יורם חזוני, פילוסוף

משך קריאה כ- 25 דקות

הערות

מדינת לאום היא הפתרון. האינטלקטואל העולה של חוגי הימין בעולם מסביר

רוני דורי, הארץ, 22-10-2020

תודה להנגשה המעולה של רוני דורי.

תמצית

דר’ חזוני

יש לשמר גישה לאומנית, כאקסטנציה של אמוניות, כדי למנוע את החלשות הסנטימנט המשמר קולקטיב מובחן חולק ערכים דתיים של כמיהה לכוח עליון עוצמתי מארגן.

התנגדותי

ואף על פי כן נוע תנוע; ככוח פיזיקלי בלתי נשלט, ועם זאת נתון להשפעה אנושית בשוליו, מגמת החתירה לרציונליות חופש ורווחת פרטים מתחזקת, ומתוך כך מגמת החלשת מיסוס, הפחתת, פריקת, אמוניות ולאומנות תמשך. המגמות תמשכנה גם אם בתנועה לא רציפה, שאינה ליניארית, לא הותווה לה יעד מקדמי מכוון, מתנגדים לה רבים וכוח־על אין.

פתיח

‘הוגים שמרנים’ – סוג של אוקסימורון; תפישות אמוניות, לאומניות, שימור התכנסות הזדהותית אינן בבחינת ‘פילוסופיה’. זהו תמלול סנטימנט נעדר או כָָבוי אמצעֵי ערעור ובקרה.

אוריינות, יכולת ביטוי, הכרת כללי דיאלקטיקה, היררכיה, הסתמכות על מקורות וייחוסים, מניירות אינטלקטואליות דיסציפלינריות עושים אמוניסט־לאומניסט להוגה דעות קונסרבטיבי? ניחא.

הגות קונסרבטיבית

הגות שמרנית מניחה באופן מקדמי, שאינו תלוי בדבר, לא נתון לערעור או לבקרה – להלן ‘אמונה’, קיום כוח עליון מארגן, הסיבה לכל, להלן ‘אל’.
עמיתים לאותה אמונה, ברובם אנונימיים אחד לאחר – אם קיימת אינטימיות, הכרות זו כת – התכנסו הזדהותית תחת אותם ערכים, אמונות, הנהגה.

עם האבולוציה האנושית, התודעה, ההיסטוריה, התפתחה גישה המניחה את ערכיות הלאומיות ומבנה המדינה כנגזרות מקיום האל. נגזרות אלה מאגדות פרטים אנונימיים למטרות השרדות משותפות ומתוך כך קידום אינטרסים של השותפים ומנהיגיהם.

בגרסה ה’חילונית’ האל הודר מהתפישה. המדינה מהווה תחליף לכמיהה ליישות מיסטית מארגנת בעלת כוח־על.

אינטלקט קונסרבטיבי מוכוון להוכחה או לפחות לאשש אקסיומות נסמכות

  • על אמונות מקדמיות אלה,
  • על התכנסות פרטים לנורמטיביות,
  • וכן על תפישות ערכיות מקובלות על המון.
  • היכן שהסתמכויות אלה אינן מספיקות נוספים
    • הבטחות רפות להגעה לגן עדן, תוצר ריצוי האל,
    • איומי גיהנום עתידי חרמות ונידוי בהווה.

אסטרטגיה זו משותפת הן לדת והן למבנה מדיני,
הפרקטיקה מעט שונה.

שגיאות קונסרבטיביות

אמוניות–רציונליות

תפישות עולם קונסרבטיביות מציבות את האמונה כבסיס לפעילות אינטלקטואלית. על אמונה פשוטה, מתומצתת, יוקדת, נשענת לוגיקה פשטנית מפרשת את תכני האמונה. על עירוב הסברים של סיבה ומסובב למאורעות האופפים את חייהם, נסמכים רוב המאמינים באשר הם. זהו שילוב שבעל יכולת אינטלקטואלית כחזוני, אני משער, לא היה מעריך את הרציונל המודגם על ידי בעלי בריתו התפישתיים.

מעל אמונה כבסיס, פרדיגמות מקדמיות, אינטלקטואלים אמוניים כחזוני, בונים סולם רציונלי שעומד באמות מידה לוגיות. גם אמוניים אדוקים ביותר אינם רוצים להיתפש כבלתי רציונליים, וככאלה הם מדגמנים פרדוקס:

  • הם אמורים ליישב את חוסר ההתכנות של בניית מבנה רציונלי על בסיס אמוני, סותר רציונליות,
  • וגם משתמשים בלוגיקה כדי להוכיח לוגית פרדיגמות מקדמיות אמוניות.

הלאומנות, כפיתוח של האמוניות מאגדת סט פרדיגמות מקדמיות:

  • מייחסת למדינה משמעות ותפקיד מיסטי של כוח עליון מטפיזי מארגן,
  • מדינה כגוף ערטילאי חשובה מחיי גוף כל אחד מפרטיה,
  • לקיום מדינה יש ייעוד מעבר לפרקטיקת חולין של הסדר חברתי פונקציונלי שתכליתו האינסטרומנטלית היא רק, מפחת להיטיב עם פרטיו,
  • אזרח מדינה ‘גאה’ על עצם השתייכותו אליה – כורח ביורוקרטי שעל פי רוב לא כשה דבר לקיימו,
    • ומתוך כך גם ‘בושה’ כאלמנט רטורי לגיטימי בשיח עליה כשמתפקדת באופן שנוגד את ערכיו.

לתפישה זו, הפלא ופלא, שותפים גם ‘נטולי אמונה’, התופשים עצמם כליברלים, ומחצינים אותה כלגיטימציה שהם ‘לא פחות פטריוטים‘ בתחרות נואלת.

תפישות עולם–ממשות

ממשות – יש אין, היא דיכוטומיה. אין מצב ביניים.
עם זאת, ועל אף האבסורד ‘מידת ממשות’, נראה לי, שלתפישות עולם יש עוד פחות ממשות מאשר לקול קוקוס מתפצח על חוף שומם מאדם;
בעוד קוקוס נושר מעץ יכול להותיר סימן על הקרקע, לפגוע בבעל חי, לגרום נזק, כאב, לשבור או לקמט צומח, להותיר שיירים, להצטלם, להיות מוקלט על ידי מכשירים נטולי אורגניזם שיעבירו את ההתרחשות,
רעיון שלא נהגה על ידי תודעה, לא הועבר לתודעות אחרות, יישותו איננה.

תפישות עולם אינן מתנגשות ואינן מתפתחות.

בעלי תודעה אנושית מאמצים תפישות עולם של פרטים שניסחו תפישות עם התאמות טמפורריות לוקליות לתפישת קידום צרכים אישיים פרטיקולריים, כפי שנתפשים על ידם.

בכשל רווח של האנשת תפישות עולם, ייחוס ממשות, חיים, לרעיונות נופלים רוב האנשים, הוגים, אינטלקטואלים העוסקים במדעי הרוח, ובכללם גם אינטליגנטים פרוגרסיבים אותנטים וכמובן פסאודו ליברלים.

תפישות עולם–ערכיות

תפישת עולם, כסט ערכים, אינה טובה יותר או פחות מתפישת ערכים אחרת. לא ניתן לדרג ערכית תפישות עולם, שכן ההשוואה נעשית על ידי משווה שהוא בעל סט; בעל סט ערכים עמית ישפוט חיובית, בעל סט ערכים מתנגד ישפוט שלילית.

גם לא ניתן לשפוט ‘נכונות’ תפישות עולם, שכן תפישה ערכית לא מונחת על מישור ‘נכון–לא נכון’.

מטבע הדברים, קונסרבטיב מייחס לתפישת עולמו ערכים נעלים. ייחוס זה הוא הסיבה השנייה בחשיבותה לקידומה;

  1. הסיבה העיקרית לקידום סט ערכיו היא קידום טובתו של המחזיק בה,
  2. הסיבה המשנית, מבחינת המקדם היא קידום כלל האנושות אם תפישתו תקודם,
    גם אם קונסרבטיב יתווכח לא סדר הקדימויות.
    בכל מקרה, לא ניתן לשפוט סט ערכים במושגים של ‘נכון’, ‘צודק’.

כך, כל ‘אינטלקטואל’ שמייחס ערכיות, צדק, לתפישתו מדגמן בפועל קונסרבטיביות תפישתית – חושב שהוא בשרות האל הנאצל, גם אם הוא הומניסט שהדיר קונספט אל מסורתי מאוסף טיעוניו.

פרקטיקה פוליטית בהקשרי ימין–שמאל

מפלגה ומנהיגים פוליטיים ממקמים עצמם על משרעות ימין–שמאל פוליטיים. מיקום ההתארגנות או פרסונה פוליטית על הספקטרום התפישתי הוא הכרזה של התייחסות המצהיר על עמדותיו בסוגיות פרט–חברה–ריבון, להלן פוליטיקה, כפי שמקובל גלובלית*.


* ניתן לראות שישנה קבלה אוניברסלית של הבחנות של שתי משרעות, קונסרבטיביות–פרוגרסיביות, כפי שהתקבעו באסיפה הלאומית במהפכה הצרפתית:

  • ימין שואף שימור סדר פוליטי מקדמי, כוח ריבון אצולה ודת באסיפה הלאומית הצרפתית,
  • שמאל שואף לסדר חדש של שיוויון מעמדי וחופש פרט מבקש שלטון מקדם אנשים.

זו אולי לא הוכחה חותכת לקיומן, ככלי מבחין, ועם זאת, ניתן לראות בשימוש האוניברסלי אישוש לתקפות היישומית.

מודל גביע גלידהמיקום עמדה בסוגיה מסויימת על משרעת תפישתית הוא נושא מורכב עם ריבוי ממדים, בעיקר ביחס לעמדות בסוגיות אחרות של אותו בעל דעה. ניתן לומר שמיקומי העמדות הן טביעת האצבע הפוליטית של פרסונה בסוגיות פרט–חברה–ריבון.

עם זאת, ניתן לומר שעל פי מודל גביע גלידה, תפישות קונסרבטיביות מתכנסות לליבת האידאולוגיה, בעוד שתפישות פרוגרסיביות מתבדרות בין אנשים ובין סוגיות.

כאשר נכון בעיקר במחוזות קונסרבטיביות התפישתית בעלי תפישות נבדלים מעמיתיהם ב-

  • קרבה אידאית לליבת תפישה,
  • מידת האנרגיה שפרט מקצה לקידומה או להגנה עליה,
  • תכני האידאה? (כמעט) נטולי חשיבות.

אבחון מנהיג פוליטי כ’ימין’ או כ’שמאל’, לאור פעילות כזו או מניעת אחרת הוא עיוות תפישתי. צרכי השרדות פוליטיים, לחצים מקומיים, אילוצים זמניים מסיטים פעילות מיישום על פי תפישת עולם אמורפיות מקדמית.

האם רובספייר, בהחילו טרור לשימור את ערכי המהפיכה הצרפתית, היה ‘שמאלן’ או ‘ימני’?

תפישת העולם התיאורטית שלו הייתה פרוגרסיבית.

מרכיב הביצועיזם שלו היה חזק ואלים, אופייני ליישום תפישות עולם קונסרבטיביות.

נתניהו, בשונה מטראמפ, מגיח מתפישת עולם קונסרבטיבית לאומנית,
בעוד שטראמפ מגיע מקפיטליזם על מצע פרוגרסיבי של זכויות פרט. אם לא בהגותו אז בהתנהלותו.

בפועל נתניהו, שבא מרקע של קידוש מוסדות שלטון חוק, משיקולי השרדות פוליטית כביכול פנה ‘שמאלה’ בהיבטים מסויימים של הסכמים ושלום, בעוד, שטראמפ הבין שבסיס תומכיו הוא קונסרבטיבי, פנה לנאו ימין רדיקליות בתביעתו לניתוץ מוסדות שלטון חוק, לשם פנה נתניהו כהתגוננות מפני המוראות המשפטיים המזומנים לו.

זהו הנתק בין מפת הערכים המקדמית, המוצגת, נקודת המוצא, היכולת ליישמה בפועל מול המציאות. נתניהו לא שמאלן, טראמפ אינו קונסרבטיב, הם מדגמנים טקטיקה נוסח רובספייר, מנוגדת לאסטרטגיה רעיונית מקדמית.

אובמה יישם תפישות פרוגרסיביות מתונות,
קלינטון יישם תפישות קונסרבטיביות על פלטפורמה דמוקרטית,
רייגן מימש קונסרבטיביות קוהרנטית אף שהיה דמוקרט בצעירותו,
צ’רצ’יל היווה מענה קונסרבטיבי לניאו ימין רדיקלי, כשמתון ממנו ניגף מפני הנחישות והעוצמה הלעומתית של האויב הלאומני ממנו.

התייחסות

להלן הערותיי לנכתב בציטוט או בהבאת תמצות דוקטור חזוני על ידי רוני דורי.

דוקטור חזוני
התייחסותי
“המצב בארה”ב ובמערב אירופה הוא של התפרקות פנימית ואיבוד המסורת הנוצרית שממנה צמחה המסורת הדמוקרטית” אכן, עם ההתקדמות האנושית, הידע והטכנולוגיה, ישנה מגמה אוניברסלית של דה-פרגמנטציה, התפרקות קבוצות אנושיות על בסיס שיוך מקדמי – גזע, דת, לאום, משפחה. מתקיים הליך אטומיזציה של פרטים וחברות על בסיס אד-הוק, עניין משותף שאינו מכיל אלמנטים מיסטיים כגורל ואחריות משותפים. התהליך הוא אבולוציוני שאינו מוכוון על ידי מקור רציונלי מובחן. התפרקות ערכים שרירותיים אמוניים נטולי צידוק רציונלי היא בלתי נמנעת. מגמת חתירה לרציונליות וקידום חופש פרט אינה ניתנת לעצירה, אולי להאטה או האצה, זמניים. התהליך מתרחש באופן מואץ בחברות יחסית מפותחות, עשירות, משכילות, חופשיות, שהציבו את רווחת אזרחיהן במרכז. בהליך של ‘סיבה ומסובב’ בלתי ניתנים להפרדה, לא ניתן להבחין האם המקור המניע לתהליך הוא חברות מתפתחות שמפרקות מבנים מסורתיים, או, שהתרחקות ממסורות מקדמת חברות להתפתח.
“ערכים כמו משפחה, עצמאות, ואפילו דברים בסיסיים כמו לדאוג שקופת המדינה לא מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה – היום אנחנו רואים שם התפרעות שקשה לדמיין. וכל זה עוד לפני שאנחנו נוגעים בשאלות כמו השנאה הגואה בין ימין ושמאל בארה”ב ובבריטניה, שלא ראינו כמותה לפחות מאז שנות השישים ויכול להיות שמאז מלחמת האזרחים בארה”ב. זה ממש מתגלגל לקראת אלימות ואי הכרה של השמאל בימין ולהיפך. קשה לראות איך הם יוצאים מזה, וזה חשוב לנו לא רק בגלל שארה”ב היא ידידה טובה ותומכת, אלא גם בגלל שלישראלים יש נטייה לייבא כל תופעה חברתית שמתפתחת בארה”ב. עד עכשיו זה לא קורה, תודה לאל, ואני מקווה שזה יישאר כך”. ערכי משפחה ועצמאות פרט הם נושאים שחזון פרוגרסיבי מפקיע מידי החברה ומעבירם לפרטים. הוגים כחזוני מתנגדים, שואפים לשמר ולהותיר סוגיות פרטיות בידי החברה כנציגי האח עלי אדמות.

על פי תפישת חותר רציונליות, אינדיבידואליות, חופש פרט ושיוויון, יש להעביר את סמכויות החברה בסוגיות הניתנות בידי דת ושלטון לריבונות פרט. על סוגיות פרט לא ייתכן ויכוח, לא תתכן הסכמה או פשרה; סוכן דת שמקדם אורח חיים דתי היה רוצה שכל סביבתו תקיים אורח חיים זהה לשלו. אם איש הדת מבין שיכולת הכפייה שלו מוגבלת, סוכן דת שמאתר התרופפות השפעה, יכול לשאוף להכנס למשא ומתן יזום של ‘הבנות’ על מידת כפייתו את אורח חייו על אחרים.

המתגונן, מי שמסרב לקבל אורח חיים מוכתב שפוגע בחירותו לא יכול להתפשר על הנושא.
אינני רואה בזכות של בעל החיים על חייו, ולכן על מימוש רצונו בהפסקתם, או, של אשה על גופה בכל נושא או עניין כולל הפלה, כנושא שניתן להתפשר עליו, ומסרב לדון בו*.


* ההתפעלות מליברליות האפיפיור לא מרשימה אותי, שכן מראש אינני מוכן להפקיר את חירותי על ידי הפקעתה מעצמי והפקדתה בידי חברה או דת.


אני רואה במי שמאפשר, מצדד, מסכים, להתערבויות מעין אלה, איום מהותי על חיי חרותי.

למתגונן מניסיון השפעת קונסרבטיב על חייו אין עניין לחדור לאורח חיי הקונסרבטיב. לקונסרבטיב יש עניין מובהק בכך – מקדם את אמונתו, משרת את אלוהיו, מהווה הוכחה ל’נכונות’ אמונתו ככל שהיא נורמטיבית. פרקטיקה יהודית של מעט אנשים, מחוץ לקונטקסט, תתפש כ’לא נורמטיבית’, בלשון המעטה.

שאיפה להשפעת להתערבות חברה בחיי פרט אינה סוגיה דמוקרטית. אין יציאה ממצב זה. אם ישראל נמצאת, כעת, בפאזה אחרי ארה”ב או בריטניה, אם לא יהיה משטר מדכא זכויות פרט כפי שחזוני מייחל לו – התהליך יימשך ולא יפסח על ישראל תסגור בהמשך את הפערים.

“אני מקווה שאת טועה, אבל אני לא יכול להתכחש. יש לי תחושה מסוימת שההפגנות שלנו הן קצת חיקוי של הכיוון בארה”ב ובאנגליה. אכן, ההפגנות בישראל כעת, דומות להפגנות בארה”ב ובבריטניה. שימוש חזוני בביטוי ‘קצת חיקוי’ מחצין את ההפחתה הערכית שהוא עושה להיותן, את חוסר הסכמתו לקיומן. תכלית ההפגנות היא למחות כנגד שלטון שואף לחזק את עצמו בשם הקולקטיב, נגטיבית. תכליתן הפוזיטיבית הוא להוות פלטפורמה מקדמת אינדיבידואלים שמבקשים להסיר אלמנטים מוחלים ציביוניים, אמוניים, לאומנים, מתכנסים הזדהותית מכל הסוגיות התחומות באחו פרט–חברה–ריבון, להלן ‘פוליטיקה’.
לפני שכל זה התחיל היה הסירוב של השמאל לקבל את הבחירה בדונלד טראמפ, וגם באנגליה אחרי הברקזיט היתה תופעה דומה. בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה, במובהק, אלימות מתרחשת על ידי פרטים מקדמים רעיונות אמוניים לאומניים משמרי התכנסות הזדהותית – ארגוני ימין. כן, ידוע היה רובספייר. עיקרון הגזירה השווה, הדדיות, רסיפרוקליות, מעידות בעיקר על דיאלקטיקה אופיינית, ניסיונות נטולי יושר אינטלקטואלי לקדם תפישות ימין.

מפגיני השמאל הביעו תסכול, סלידה מפעילות שעולה ממנה חוסר יושר או התערבות חיצונית. ו-כן, גם מהשיטה שאפשרה למועמד עם 5% פחות קולות לנצח. זו השיטה והשלימו איתה גם אם באי נוחות. ומניח, מין תחושה שכזו, שגם לדוקטור חזוני יש השגות על מידותיו האישיות ועל עומק האינטלקט הן של המועמד והן של ‘פרצופם הקולקטיבי’ של תומכיו, ועל מידת אהדתם ליהדותו של חזוני.

אז כשהתחילו להגיד ‘אנחנו לא מוכנים לקבל את ביבי כראש ממשלה’, קצת הרגשתי שזה לא מקרי. ההתנגדות לנתניהו אינה מקרית. זוהי התנגדות שמבטאת תסכול ממי שערכיו לא תואמים את ערכי הצד של מתנגדי דרכו על מצע של התנהלות אישית בעייתית, ושלושה כתבי אישום.

אהדת חזוני לנתניהו אף היא אינה מוסתרת, חושפת את העדפת חזוני על רקע אישי, אולי על רקע יישום תפישתי, על התנהלות אישית בעייתית, והאשמה בפלילים – שוחד, מרמה והפרת אמונים. בכך, חזוני אינו מעיד על נתניהו אלא על עצמו וערכיו. על פרקטיקת ה’פילוסופיה’ שלו. בכך גם חזוני, מצטרף לניאו גלייכשאלטונג, מדמה עצמו לאקסטנציה של היידגר.

אני מתייחס בעוינות רעיונית ואישית לכל מי שלא מתנגד או רק אדיש לכהונת ראש ממשלה נאשם בפלילים. הדמוקרטיה החוקתית נסדקת, גם אם הדמוקרטיה המאג’ורית נשמרת. אם חלק מהאזרחים רוצה למנות ראש ממשלה שלושה כתבי אישום, מנתץ מוסדות דמוקרטים ושלטון חוק – יש מצב שהכללים משתנים. דמוקרטיה חוקתית – כבר לא.

מעניין, חזוני, איש הגות, שם מנהיג בשר ודם לפני ממלכתו.
מזכיר שנות ה-30? את הערכתי הבלתי חשובה, אין לו.

כללי המשחק הבסיסיים בדמוקרטיה הם שהצד שלי בוחר את המועמד שלי, הצד השני בוחר את שלו, ואנחנו מגיעים לשלום בינינו, כי עדיף להכיר בבחירתו הלגיטימית של היריב מלהתחיל לירות אחד בשני ברחובות. ניתן לחדד שב’יריות ברחובות’ – אינני מכיר חותר רציונליות, אינדיבידואליות, חופש פרט ליברליות שיוויון ושלום יורה שלא להגנה עצמית. ירי, אלימות איננו של צד שחותר לדמוקרטיה ולשלטון חוק. מי שגורס כך מאבד את לגיטימיות היותו בשיח נקי כפיים אינטלקטואליות.
מה קורה כשצד אחד – ובעיני בארה”ב ובבריטניה זה יותר חריף כרגע בשמאל – אומר: אתם בחרתם בטראמפ, או בברקזיט, ואנחנו לא מוכנים לקבל את זה? אז נכנסים לאזור אפור וכל הזמן מחפשים דרכים ללחוץ יותר. ואחר כך כבר שורפים כמה בתים, פוגעים בשוטרים”, הוא מנסח, ולרגע אפשר כמעט לשכוח שהמהומות בארה”ב פרצו בעקבות רצח פלויד ג’ורג’ בידי שוטר ושבעצרת הימין הרדיקלי בשארלוטסוויל ב-2017 נרצחו שלושה בני אדם ועשרות נפצעו. “הדברים האלה הם תחילת הסוף של הדמוקרטיה במובן האמיתי של המלה”. אין צד שאומר שאינו מקבל הכרעה דמוקרטית; הברקזיט נעשה טראמפ בעת כתיבת שורות אלה משלים את הקדנציה הראשונה לכהונתו. שריפות בתים ושוטרים – מאפיין את צד תומכי ברקזיט וטראמפ. דמוקרטיה אינה מתנתצת על ידי ליברלים פרוגרסיבים שואפי זכות אישה על גופה, הגבלת נשיאת נשק. נטולי סנטימנט אמוני לאומני ובכלל זה החלת ציביון ציבורי.
“בארה”ב טוענים שטראמפ פושע, וכמו כאן – תראי, אני לא מומחה בחקירות משטרתיות. כמו כל אחד אחר אני קורא על זה בעיתון – חלק מזה זה ספינים, וחלק נשמע לא טוב או מגוחך. אין צורך להיות מומחה בחקירות משטרתיות כדי לראות שהתנהלותו אינה אסתטית, ובמקרים רבים מתחככת עם האתית. מה ספין? מר חזוני, אתה חי בשלום עם התבטאויות טראמפ? עם תשלומי המס שלו?
הבעיה היא שההאשמות, אפילו אם הן נכונות, לא חותכות מספיק כדי לשכנע את תומכי טראמפ או נתניהו, אבל האופוזיציה אומרת: על זה אנחנו מוכנים לשבור את הכלים. כל צד אמור לתת לגיטימציה לצד האחר, להגיד אתה מטומטם, אתה מוביל לאסון, אבל אתה לגיטימי כי נבחרת. אבל עכשיו כל המשחק השתנה, וסוגיית הלגיטימציה או הדה לגיטימציה הפכה למרכז הפוליטיקה. אני שואל, מדוע לפתע ביבי לא לגיטימי? אני חושב שזה קשור לחולשת השמאל, שמרגיש שהוא לא מצליח לגבש אלטרנטיבה לשכנע בה את הבוחר שבמרכז”. נכון, “אפילו אם ההאשמות נכונות לא חותכות מספיק כדי לשכנע”. בכך חזוני מעיד על האיכות האמונית של תומכי נתניהו וטראמפ.

נראה שגם חזוני מייחס סבירות להיות לפחות לחלק מההאשמות אמיתיות.

הבחירה בטראמפ ובנתניהו נעשתה. אם הבחירה כוללת ניתוץ שלטון חוק בהתקפת נבחר על רשויות שלטוניות, אין לצפות ללגיטימציה של הבוחרים לכבד את מי שעומדים בראש הממלכה. בחירתם נעשית כחלק מכללים מופרים באופן תדיר, כולל מינוי נשיאת העליון בארט. הלגיטימציה, העדרה, אכן, הופכת לנושא מרכזי. להזכירי, ההוא שלא אוהבים לנקוט בשמו, ביתר לגיטימיות מטראמפ שלא זכה ברוב, עם תשלומי מס בעייתיים, וייתכן על גבי התערבות רוסיה. נתניהו נבחר כשהוא נאשם בפלילים, בעיה שהחוק לא נתן לה מענה גם אם רוח החוק ברורה. וישנם בוחרים שלא מוכנים להותיר את רסן השלטון בידי מי שמהלכיו עלולים, רחמנא ליצלן, להיות מושפעים משיקולי השרדות בתפקיד, להתמודדות משפטית, גם אם הוא זכאי ירא שמיים ובעל מידות טובות לפחות כשל חזוני.

הנחת היסוד של “בשבח הלאומיות” היא כי משחר ההיסטוריה מתחולל מאבק איתנים בין שתי תפיסות דיכוטומיות באשר לסדר הפוליטי הרצוי בעולם:

לאומיות – ובשיחה חזוני מדגיש כי אין זו גזענות – ואימפריאליזם.

לא, אינני מסכים.

משחר ההיסטוריה האנושית ישנן שתי מכניקות תפישתיות מובהקות:

  • משמרת התכנסות הזדהותית, אמונית, לאומנית, חותרת מנהיג חזק, רהב מלל, סמל וטקס,
  • חתירה לרציונליות, ערעור, בקרה וחקירה, אינדיבידואליות, שיוויון ושלום.

תפישות אלה אינן ישויות. קיומן תלוי בבעלי תודעה שאוחזים בהן. כך, אין ביניהן מאבק.

חיי בעלי תודעה מפותחת מהווים מצע להתחככות אינהרנטית, מתמדת, לעיתים עד כדי מאבק, לאור תפישות אלה. בחייהן, פרסונות שואפות למקסם את טובתן האישית על פי תפישות עולם מנחות שנשענות על מכניקות מחשבתיות מוטמעות ביולוגית וחברתית־חינוכית, ומתוחזקות על ידי תפישה את קידום האינטרס האישי הנתפש בסיטואציה קונקרטית.

תוצרי מתח בין תפישות אלה, במכפלה של ריבוי אנשים היא ההיסטוריה האנושית, למרכיביה.

דיאלקטיקה קונסרבטיבית: ‘הדגשה: אין גזענות’. אז אין? יש.
ניתן לפתוח תת־שיח על גזענות.
בתמצות: ייחוס ערכיות חיובית ל’גזע’, אתניות, גם ללא התייחסות שלילית לאחר מסויים – היא גזענות. לא ניתן להתנשא אם אין התייחסות לנחיתות, לא בפיזיקה ולא בפילוסופיה.

על פי חזוני, האימפריאליזם, שמיוצג כיום על ידי האיחוד האירופי והסדר העולמי החדש, לעולם לא יצליח, מפני שהוא נאלץ תמיד לשלוט בכוח הזרוע – רק כך אימפריות יכולות לכפות על ערב-רב של קבוצות מגוונות את התרבות, השפה והדת שלהן. לכן התפשטות אימפריאלית גוזרת על העולם אי יציבות תמידית. הלאומיות, לעומתו, היא מנוע לסדר: בני האדם הם יצורים חברתיים הפועלים במסגרות קבוצתיות כמו משפחה ושבטים, שהתהוותן והישרדותן תלויות בגורם אחד מרכזי – נאמנות. מדינת הלאום היא היחידה הגדולה ביותר המאפשרת לקיים בתוכה קשרי נאמנות קבוצתיים, ולפעול כך יחד למען מטרה מסוימת, וסדר בינלאומי המבוסס על מדינות לאום לא יתערער גם כאשר יפרצו ביניהן מלחמות, מכיוון שכל מדינה שואפת לשמר אך ורק את מה שכבר שייך לה. מה זאת אומרת ‘יצליח’? שימוש במושגי ‘הצלחה’, מסגיר את תפישתו הערכית של הבוחן לתפישה מסויימת.

ה’מודל האימפריאלי’ רווח מבנה אנושי: החל מבכל משפחה–פרטים, דרך שבט–משפחות, וכלה בלאום.

‘הצלחת’ מודל ניתן לבחינה

  • האם המודל מתקיים או איננו,
  • האם בהיות המודל הוא במגמת אימוץ והרחבה או כיווץ והכחדה.

מושג ה’נאמנות’, שדוקטור חזוני מציין בהקשר זה, הוא נגזרת של התייחסותו ללא תנאי לאל. אמונה נסמכת גם על החלת חרדה על המאמינים, מה יארע אם לא יעבדו את האל – אלא אם המאמין הוא ישעיהו ליבוביץ’. כל פעולה של כל פרט נגזרת ממערכת ערכים שהם תוצר מוטמע ומקונפג לתפישתו את קידום טובתו הנתפשת.

מהיכן חצב חזוני, את רעיון המדינה השואפת לשמר את ‘מה ששייך’ לה? מדינה שואפת למקסם את תפישת טובתה, לפי העומדים בראשה המייצגים את אזרחיה, בהליך מורכב של שאיפות ומגבלות, עלות–תועלת, יכולת ביצוע, וחשש מהתנהלות מתנגדת בין היתר של מדינות אחרות שמשמשות ככוחות שיטור. חזוני לא מודע לכך?

“אני יודע שהרבה ישראלים חושבים שהסוגיה הפלסטינית היא הכי חשובה בעולם, אבל יש סוגיות אחרות מאוד חשובות. בעיני, אחת הסוגיות הכי חשובות בעולם זו השאלה אם מדינת הלאום היא בכלל לגיטימית. היום, לפחות שלושים שנה מאז נפילת חומת ברלין, מתפשטת תפישה ליברלית גלובליסטית שאומרת שאין צורך בגבולות ובעצם מדינת הלאום זה דבר רע מטבעו, ורצוי להחליש אותו ובסוף לפרק את כל מדינות הלאום וגם את ישראל. אכן זו סוגיה שעל הפרק.

התפתחויות טכנולוגיות נעשות בתמהיל סנכרוני לא מנוהל של מפתחים ומשתמשים. במקרים מסויימים יש גורמים מאיצים או מאיטים. הליך הדה־פרגמנטציה, דה לאומיות, אטומיזציה של הפרטים. הוא הליך שקרה, הווה ויארע אם תהיה או לא התייחסות של הוגים כאלה או אחרים, בהאצה או האטה של מאורעות מקומיים. אלה התפתחויות אנושיות, אבולוציוניות בלתי נמנעות בכוונת מכוון.

הדבר הזה התחזק במשך שלושים שנה והיום יש צורך להסביר ולהתווכח ולהבין מי צודק בסוגיה זו, ולכן כתבתי את הספר.” אין כאן עניין של צדק.

יש כאן שתי סוגיות אחרות:

  1. ערכית – האם ההתפתחות תואמת את מערכת ערכיו של חזוני,
  2. והאם תהליך הגלובליזציה קורה או לא.

צדק אין בסוגיות אלה, כפי שאין צדק או עוול בכך שיתוש עוקץ ונכון לקבוע שלזברות יש פסים.

תראי, אם העמים באירופה רוצים לחסל את הגבולות שלהם ולהתאחד, זו זכותם. אבל האם זה יהיה לבסוף טוב לאיטלקים או להונגרים? האם זה טוב לישראל או למדינות אחרות? בראייתו האמונית לאומנית של חזוני, שאיטלקים, הונגרים – ואני משער אצל חזוני במיוחד – יהודים וישראלים הן יישויות מובחנות מוגדרות על ידי תודעה קולקטיבית, או אל. הן תודעה קולקטיבית והן אל הן שתי ישויות מטפיזיות נטולות קיום גשמי. בהיותן כאלה, יישויות מופרכות אלה משתמשות בסוכנים בשר ודם כחזוני להפיץ את מסריהן לתודעות עם תחושת קיפוח שאינן קולטות את תכניהן ישירות.

אינני מכיר ביישויות אלה. אני מלא קנאה בבעלי יכולת אינטלקטואלית בממוצע כשלי שיכולים ליצוק למופרכות זו ריאליות מוצקה, כעמיתיו של חזוני לאמוניות.

אני אתחיל בסוף. מאז נפילת חומת ברלין ב-1989 והחתימה על אמנת מאסטריכט (שיצרה הלכה למעשה את האיחוד האירופי, ר”ד) ב-1992, העולם היה באופוריה: עכשיו כל המלחמות מסתיימות, שלום בא לכל העולם. חלק מזה היה המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, חלק מזה היה האירופאים שאמרו: זהו, אנחנו לא צריכים גבולות או מדינות עצמאיות יותר, אנחנו הולכים לקראת ‘Imagine’ של ג’ון לנון. וגם בארה”ב, בימין וגם בשמאל, היתה אופוריה כזו, והתחילו לחלום על סדר עולמי חדש של הנשיא ג’ורג’ בוש, שבו כל העולם יהיה תחת חוק אחד והצבא האמריקאי יהיה השוטר של העולם. כל החלומות האלה היו גרסאות שונות של אותו חלום ליברלי גלובליסטי של קץ הימים. אינני יודע מי זה ‘העולם’, והאם נמצא באופוריה. חלק מפרובינציאליות תפישתית היא החלה על אחר את התפישות שלך.

חזוני כאמוני, מכיר בשאיפה לטוב מוחלט – שאיפה לגן עדן, או רוע מוחלט – אימת הגיהנום.

רציונליות שואפת להליך שיפור מתמיד, בידיעה שטוב מוחלט לא יגיע, לכן אין לשאוף אליו, ולא לחשוש מגיהנום. בתפישה רציונלית יש לעשות ככל הניתן להפחית מתח בין פרטים. לי נראה שהפחתת מתחים לאומניים, כולל טשטוש תחושת שייכות לאומית, תעזור להפגת המתחים על רקע לאומני רגשי, ופרטים פחות ישושו למסור חייהם עבור מימוש סנטימנט מיסטי של שייכות לרעיון אמורפי.

אבל באירופה לקחו את זה עד לקצה, הם פשוט הפכו לחלק מכת משיחית כזו”. ‘משיחית’ היא טרמינולוגיה מובנת בעיקר לבעלי תפישות עולם כזו של חזוני. למושג משיח אינני מייחס ממשות, מעבר לסמנטית של בעלי הזייה. רטוריקה של השלכת מושגים או טיעונים על הצד שני אופיינית לדיאלקטיקה קונסרבטיבית. שאיפה להפחתת לאומנות היא פרקטיקה אבולוציונית של פרטים פחות אמוניים, יותר משכילים, תמורות הגירה גלובליות, עידן תקשורת מתרחבת בין פרטים שאינם נמצאים במרחבים פיזיים משיקים. אין במגמה זו, בשאיפה של חזוני של פרגמנטציה נוגדת גלובליזציה פרטים בעלי תודעה רציונלית, וממילא ללא ממד מיסטי משיחי כפי שמאפיין פרסונות אמוניות כחזוני.
“אלא שבתוך התפיסה האוטופיסטית הזו העולם המערבי אמר: אין תפישה שואפת רציונליות אוטופיסטית. תפישה רציונלית שואפת לשיפור הדרגתי, שאינו שואף דאוס אקס מכינה, משיח, לשינוי מציאות.
“‘נעשה הסכם שלום עם סין, לא משנה שהיא מדינה דיקטטורית, לא משנה שהם רוצחים, שהם מדכאים, השלום יבוא’, והם נתנו לה את הונג קונג. הסכם כדאי לעשות עם מי שניתן. ייתכן בהחלט ש’נתינת’ הונג קונג הייתה שגויה. אינני בקי באלטרנטיבה.
לתת לה את הונג קונג זה דומה מאוד להסכם עם אש”ף. חזוני מצדד בתפישה משמרת לאומיות, ריבונות של בעלי הכרה לאומית. הוא שולל את ‘נתינת’ הונג קונג לסין, שתואם גם את חוסר רצון פרטים הונג קונגיים להסתפח לסין. בה בעת, חזוני שולל את הלאומיות הפלשתינית שמצדדת בעצמאות ריבונית של הפלשתינים. אני מניח שהוא עובר מחזון וצדק אוניברסלי לתעוקה לוקלית פרסונלית.
הרי אפילו מי שאמר שאנחנו צריכים לבנות מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון לא היה חייב בהכרח להגיד: נביא את ערפאת לשם כך. זו לא היתה הבחירה היחידה האפשרית. מה זה ‘צריכים לבנות’? אני מצדד בשלילת התערבות באזורים אקס־טריטוריאליים, אינני מקדם פוזיטיבית ‘צורך לשלוט’, או אפילו ‘צורך להתנתק’.
ערפאת היה דמות זמנית, היווה מנהיג פלשתינאי. בשם מה חזוני שולל את היותו של ערפאת נציג לגיטימי של קבוצת אנשים שמתייחסת אליו ככזה? בשלילתו אינני רואה אקט נוגד מוסרי, אלא קיבעון חסר פרקטיות.
אני רואה את המנגנון של האיחוד האירופי כמנגנון אידיאולוגי אידיאליסטי שמייצר ומייצא לכל העולם תפיסת עולם אוטופית ודורש שמדינות כמו ישראל יצטרפו, דרישות שעלולות לסכן אותן מאוד. הן יכולות לסכן גם את אירופה, כי לאירופה יש אויבים – יש לה את רוסיה, יש לה כל מיני בעיות ביטחוניות מהכיוון של העולם המוסלמי. והם לא מטפחים את היכולת שלהם להגן על עצמם מול זה”. נניח, אוטופית, מצב שלא יתקיים, שכל המדינות היו מקבלות על עצמן בהסכמה, אמנה של הסרת לאומנות – ייחוס ערכיות ללאומיות, כפרקטיקה חברתית. את השוני בין המדינות, את תחושת התחרות וההזדהות המפעמת באזרחיהן הן היו מתעלות לאפיקים ספורטיביים, כקבוצות ספורט עירוניות. אם היפותטית מדינות היו מקבלות על עצמן לעשות כן, היה כדאי לעשות זאת בתהליך רציונלי מתבקש, לא בתהריץ, עדיף לבצעו ‘נכון’, אבולוציונית, אורגנית, מסונכרן, קוהרנטי, ככל הניתן. האם כדאי לשמר מבנה ישן ומיושן מפני שיש מי שמחזיק בו ורוצה בכך אינטרסנטית פנימית כנניח רוסיה, או אידיאולוגית אמונית, כחזוני המתנגדים? חזוני משמר לאומנות עמוקה מתוך אמוניות, ומקנן באותו צד של מתרס אידאולוגי עם גדולי הלאומנים. ו-כן, קלישאתי ככל שיישמע, כדאי לעשות את התהליך באופן מבוקר ככל הניתן, בידיעה, שיהיו בעלי חזון כחזוני, שאמונתם תניע אותם לחבל ככל יכולתם במימוש חזון ההסרה הלאומנית.
“זו תפיסת עולם שדומה למרקסיזם במובן הזה שהיא תפיסה פילוסופית מעמיקה ומעניינת שמתכחשת למציאות. למה הקטנת לאומנות היא תפישה מתכחשת למציאות? נראה שהמציאות תומכת במגמה. אם התופעה לא הייתה קורית חזוני לא היה חושש ממנה. זהו הליך הדומה לפיזיקת ‘מים זורמים למקום הנמוך’, שהאנרציה והאבולוציה תומכות בהתקדמותו.

דת: אוסף ציוויים שתפקידם להטמיע אמונות באמצעות יישום פעולות למאמינים.
האמונות הן תפישות שאינן ניתנות להוכחה שתפקידן לקדם ערכים שיוצרי הדת מבקשים לקדם לטובת הקהילה ואת ראשיה, באמצעות מבנה רציונלי המונח על הסמלות לקידום ערכים פרקטיים.

היא בעצם סוג של דת. אפשר לראות זאת כנצרות משופרת, נצרות בלי ישו. וזה לא טוב לנו. כל דת שעלולה לאיים על הדת של חזוני היא שלילית. מה עושה את השאיפה להשלת אמוניות לאומנית לדת? אני שואף להסיר כל ממד מיסטי מחיי, להשיל כל ציווי, רוצה להבין הכל, יכול לחיות באי־ודאות, שאינה מייחסת את הכל לכוח עליון מארגן, ואינני מייחל לפתרונות ניסיים.
אין זה מקרה שאמוניות מקננת בצוותא על פי רוב עם לאומנות. שני מאפיינים חולקים ייחוס תכונות נאצלות של כוח עליון מארגן, מונחות על אותה פלטפורמה תפישתית. רוב האמוניים הם גם לאומניים ורוב הלאומניים הם גם אמוניים. מעטים האמוניים שאינם לאומניים והלאומנים שאינם אמוניים.
כי 350 מיליון איש שהמנגנון הפוליטי שלהם כל הזמן מייצר דרישות – תפסיקו להיות מדינות לאום, תפסיקו להגן על עצמכם, תצטרפו לשלום, כשאין שלום – זו סכנה. ואנחנו לא חשבנו שיכול להיות אחרת עד שטראמפ ומודי והאמירויות ועוד כמה התחילו להגיד, מה רע בכך שישראל תגן על עצמה לפי תפיסתה? יצירת האיחוד האירופאי, השלת הלאומנות אינה דת במובן שיש לה ציוויים פוזיטיביים. האיחוד מהווה התארגנות שואפת יישום, השלה של ציווים, אמונות, מסורות באופן שמקדם את פרטיו. כמו משפחה, שבט, לאום, אימפריה, שמוקם משולחן השרטוט, במזגן, בתכנון במחשבה ובכוונה תחילה.

ו-כן, היישום בהחלט לא מושלם. לא ייתכן שיהיה מושלם, (לי) אין ציפייה כזו ממנו.

טראמפ ומודי, פוטין, בולסונרו, אורבאן הם מנהיגים נשענים על תומכים אמוניים לאומנים. ככאלה הם מחזקים את ישראל בגרסתה האמונית לאומנית – ברית תפישתית.

“מנגד, בימין האירופי – וזה דבר שקשה לעכל – יש תנועות לאומיות שרואות בישראל מופת ורוצות את שיתוף הפעולה איתה. אנשים בשמאל בארה”ב לא אוהבים בין השאר שביבי עושה יד אחת עם הימין האירופי, אבל זה מצב חדש שצריך להתרגל אליו. אני לא אומר שכל האנשים האלה טובים, אבל זה חלק מהפעילות שלי בשנים האחרונות, לעשות מחקר ראשוני ולהבין אם יש בימין החדש האירופי, בימין הלאומי, אנשים שבאמת פתוחים ליחסים טובים ותקינים עם ישראל או שהכל אחיזת עיניים”. על פי רוב, מנהיגים קונסרבטיביים נישאים על גלים גלובליים של תפישות פוליטיות משותפות. האמירה “אני לא אומר שכל האנשים האלה טובים” מסגירה שחזוני, כמקדם תפישות ימניות, מודע לכך שאלה שמיישמים את הערכים אליו חזוני שואף טובים. לערכיו. זהו ניסוח של דיאלקטיקה קונסרבטיבית אורגנית, נטולת יושר אינטלקטואלי, שחזוני מבין היטב שחלקם של מחייבי הלאומנות כמוהו, אוהדים את ישראל הלאומנית, עוינים יהודים וחלקם אף חולקים ערכים נאציים.
“אורבן ישב איתי 90 דקות ודי מפתיע שלראש ממשלה יש 90 דקות להקדיש לסתם אינטלקטואל ממדינה אחרת. הוא אדם מאוד מרשים, הוא רצה לשמוע ולהדגיש את תחושות ההוקרה וההזדהות שלו עם מדינת ישראל והעם היהודי. אבל פגשתי לא מעט פוליטיקאים בחיי ואני לא נוהג לשפוט פוליטיקאי על סמך התרשמות ראשונה. כי פוליטיקאים, אם הם טובים בזה, יודעים למכור את עצמם. מה שהרשים אותי יותר היה היומיים שביליתי עם כ-15 מהצעירים שמסביבו, שאינם פוליטיקאים משופשפים. הם הקרינו אהדה כלפי היהודים והיהדות ומדינת ישראל ובעצם הם רואים אותנו, כך הם אומרים, בתור דוגמה – מדינת לאום מצליחה ועצמאית שמכבדת את שורשיה ויש לה צמיחה כלכלית ודמוגרפית. אז נשארתי עם תחושה שיש שם רבים שמחפשים ידידות אמיתית איתנו”. חזוני נהנה להשתכשך עם לאומן בעל תודעה דמוקרטית בגרסה הפשטנית. מבחינת חזוני, לאומנות כשהיא מתועלת באופן אוהד ללאומנות הישראלית זוכה לאהדת חזוני. צמצום זכויות פרט ודמוקרטיה? לא מעניין, משני למהות. כמו שאדלסון אמר – ‘בתנ”ך לא הייתה דמוקרטיה.”
“טראמפ מתעניין בשאלות לאומיות. הוא צודק שארה”ב מתפוררת ושיש לה יריבה קשה, סין, שהולכת ומתחזקת, והוא אומר: אנחנו כרגע מחזקים את עצמנו. ביחסי החוץ הוא מחיל את הפרדיגמה הזאת ואומר: האם אני יכול למצוא בעל ברית שגם הוא כמוני יגיד, ‘אני רוצה לחזק את המדינה שלי. אני לא רוצה אימפריה אלא לעצור התפוררות פנימית’? והוא רואה את מודי או נתניהו או אורבן ואומר: עם אנשים כאלה אני יכול להגיע לדילים. ואם הפלסטינים מפריעים, כך הוא רואה את זה, הוא אומר: אוקי, ניסיתי, אבל הם לא רוצים לעשות דיל איתי, אז אני אעשה דיל עם ערבים אחרים, חזקים ועשירים יותר”. אכן, טראמפ מחפש שותפים לתפישות אמוניות לאומניות כאלה שהבייס שלו מוטה אליו. הפניה למדינות ערב האחרות שיסכימו להסדרי שלום – מתבקש, זה אפשרי.

בהשלכה לקורונה

תפישות ברוח ימים אלה – להלן פרובינציאליות תפישתית, עידנית – ייחוס לטרמינולוגיה זמנית מקומית משמעות אוניברסלית:

בתפישה שוללת כוח עליון מארגן,
לתפישת עולם, כלווירוס קורונה אין ייעוד, תכלית, תפקיד, קיום עצמוני.
אלא כשמקננת אצל אנשים. אז יש לתפישה השפעה.

אלה מהויות נתפשות בעיקר בהשלכותיהן על תודעות אנשים בשל האפקטים הפיזיים הנלווים שלהן.

למייחסים לקורונה תפקיד, ייעוד, בקיום אנושי אנחנו – אני, מייחסים אמוניות, דתיות.

אני נד בחמלה אינטלקטואלית כלפי הרואים בקורונה סימן שנשלח מכוח עליון מארגן כלשהו. ו-כן, לא פוליטיקלי קורקט, מי שמחצינים תפישות אלה לא נהנים מהערכה מקדמית לכישוריהם האינטלקטואליים, ובמלים פחות מכובסות – מתוייגים כפרימיטיבים.

שוני

וירוס קורונה נוצר אבולוציונית על ידי תמהיל מרכיבים פיזיקליים, ביולוגיים, כימיים. הווירוס משפיע על אנשים, בריאותם הפיזית והתפישות האופפות את מצבם, ובמידה רבה ההשפעה ניתנת לאבחון על ידי אמצעים פיזיים מכניסטים.

תפישות עולם מקננות ברובד אמורפי: שוכנות בתודעה, מועברות בהחלטה אנושית, נתונות לבחינת תודעה אחרת, אין להן נוכחות נתפשת מכניסטית אלא רק באמצעות ביטויים אנושיים.

Share

הערות? אשמח לתגובתך