האיש שעומד בצומת עם דגלים בידיו
הגיע הזמן לפתוח את החלון לאיש שעומד בצומת ומוכר דגלים
27.04.2017 06:00
במרחץ הזהויות, במרחבי הזהות ההתכנסותיים, לכאורה, ישנם שני קטבים:
האחד, המסויים, וההופכי לו.
בית הכנסת שלי, וזה שלעולם לא אכנס אליו.
זה המתכנס אלי תפישות אמוניות, לאומניות, תפישת ייעוד, גורל משותף וקיום קולקטיב אליהם משתייכים כערך עליון על פרטיו שתפקידם קיום הקולקטיב, הגוזרים את ערכם מהשתייכות לערך קולקטיביסטי גדול מהם, המייחלים לכוח עליון, ריבוני – אל/ מדינה, מארגן ומסדר במחיר פעוט – מבחינתו – של הגבלת חירות וולונטארית, ציפייה למנהיגי קהילה נישאים, מורמים מעם, משוחי שכינה, תוך שימוש בדיאלקטיקה מחזקת, מאוששת, מוכיחה, פרדיגמות מקדמיות, רטוריקה בוראת תפישות קדושות, הסמלות וטקסים, הרואה במרחב הציבורי לטיפונדיה של הריבון לצרכי הנחלת צביונו, להלן תפישה שמרנית.
לעומתו, מי שחותר להבנה רציונלית של המציאות, מתוך תפישה שהיא מקרית וכאוטית, תוך נסיונות ערעור ופירוק פרדיגמות המיחסות סדר למקרי, וחתירה להבנה רציונלית, על ידי תודעות זרות נטולות קשר, של סיבתיות הטבע להשלכות התנגשות כוחות, הערכת סיכויי התכנות וציפייה לקיום תופעות בהינתן תנאים מקדמיים, אחיזה בתפישת התארגנויות חברתיות כאינסטרומנטים שתכליתם היחידה היא קידום פרט הנמנה עליהן, חירותו, תפישותיו, רצונותיו, תשוקותיו ויצריו, תוך חתירה לטוב מצרפי של קהילת הפרטים החברים זמנית בארגון אד הוק למטרה מסויימת, כשמנהלי ההתארגנויות הם פרטים עמיתים, תחליפיים, שאמורים למלא את תפקידם מיטבית לפרק זמן קצוב, מינוי פרקטי, לא לשרת את הציבור ולא שהציבור ישרת אותם, שיתפקדו מיטבית ויוחלפו, בשימוש ברטוריקה היררכית, שתכליתה לתקשר תפישות מציאות בין תודעות, וגזירת תפישת ערך אישית של אינדיבידואל, להלן תפישה פרוגרסיבית.
אם ישנה תודעה שאינה נמנית על קוטב בית כנסת אחד, ולא נמנעת בכל מחיר מ(קוטב) אחר – בית הכנסת שאליו לעולם לא נכנסים, אדישה לשניהם, היא בקוטב שלישי?
נבנה קונסטרוקט של מנעד שלושה קטבים?
לא תתכן תפישת מנעד תלת קוטבי, שלושה קודקודים למרחב – כן.
בשאיפה לזיקוק טהרני סינתטי, מתכנס אֱלי מנעד דו-קוטבי, ניתן לראות, שהמבקר בבית הכנסת שלו דומה יותר למבקר בבית הכנסת הלעומתי, זה שלעולם לא ייכנס אליו, יותר, מאשר למי שאינדפרנטי לשניהם.
האדישות לשני בתי הכנסת אינה מתוך מיצוע לפידיסטי שיבקר בשני בתי הכנסת, אלא, מתפישה המבקרת את דמיון התכנסות שניהם אֱלי קולקטיב. השוני בין שני מבקרי בתי הכנסת הוא בהטייה האינסטינקטיבית, לאיזה קולקטיב להסתפייח, מאיזה התארגנות כל אחד מהם יונק את תפישת הערך האישיותית.
כעיתונאי ספורט שעוסק בתשתית הפילוספית של הספורט, אניח, שאלון עידן רואה שהיריבות בין אוהדי ברצלונה-מדריד, מנצ'סטר-ליברפול, סלטיק-ריינג'רס, ווסטהאם-מילוול, בשיקטאש-גלאטסראיי, ריבר פלייט-בוקה ג'וניורס, זמאלק-אל אהלי, אורן חזן ומיקי זוהר, מעיד על הדמיון המשותף לכולם, יריבים לעומתיים כאוהדי הקבוצות. האהדה לברצ'סטר, לבשיקטסראיי, היא תולדה של מקריות ומיצוקה לידי תפישה ערכית, בה השמרן בדגמנו אוהד, מתנאה במידת אדיקות אהדתו השרופה. ככזה הוא נד בחמלה לאוהד הרופס ממנו, ומבועת מתבערת 'התמימות הקדושה' של השרוף ממנו. התכנסות האהדה המשותפת היא המהות. הקבוצה כארגון הסופייח התכנסות. בשונה, חובב המשחק, שמייחל למשחק מעולה, שיסמפט את החלש המנצח את העדיף מתוך התעלות, תנאי מקריות, יבכר ביצועים מרהיבים, יעדיף מאמץ הירואי ספורטיבי, ינתץ את ההתכנות הסטטיסטית, על ניצחון של מתחרה מסויים, במנותק מהתכנסות לתפישה שהמתרוצייץ על המגרש הוא שכיר של תפישת הערך הנידפת של האוהד הפרטיקולרי.
אוהדי ספורט אלה, כנוהים אחרי תפישות אמוניות לאומניות פוליטיות, דומים האחד לשני כעמיתים, ולא פחות כלעומתיים, וכלעומתיים במידה שתומכי לפידרעי מיש"ס, המגדירים עצמם באמצעות ההתכנסות למרחב הזדהותי משותף ובה במידה להיותם מי שלא יימנה על האחר.
נראה שהתפישה המתכנסת שמרנית היא נחלת רוב האוכלוסיה. בכל העולם. תפישות פרוגרסיביות, מסיבות רבות הן נחלת מיעוט. פרדוקסלית, למראית העין, האנושות מתקדמת בתצורת שן משור – לא ברציפות ולא ליניארית, להשלת תפישות שמרניות לטובת אלה הפרוגרסיביות ליברליות.
בפועל, מקומית, פרטים שואפי חופש בתחום מסוים מנפצים איסור ציביוני, משילים ציווי שרירותי, ממירים טקס מסויים מחייב באלטרנטיבה פחותה, וחוזרים לשמרנותם ההזדהותית אינסטינקטיבית בשאר הנושאים. קשה, לא נעים, לא נוח, להישאר אֱמוני ולקיים מצוות נטולות בסיס רציונלי מקדם. טיפין טיפין הפוסטולטים מתייבשים, ננטשים, ונושרים. יקר וקשה לשמרם.
מתפתה לשאול את מר עידן Et tu, Brute?.
במקום זאת, אשאל, לאור ההכרזה, 'הגיע הזמן…', מה קרה עד עתה שפתאום הזמן הגיע להתכנס הזדהותית באמצעות שמרנות תפישתית ולהגדיר את הפרוגרסיביות באמצעות שימוש בהסמלות שהן נחלת התפישה הקונסרבטיבית? מה השתנה, שדווקא כעת יש להלחם על החלת צביון פרוגרסיבי על המרחב הציבורי – אג'נדה של קונסרבטיבים, באמצעות אינסטרומנטים שהשואף לקדם תפישות פרוגרסיביות אינו מיומן בהפעלתם, והם חלק מתפישות שמרניות?
בכל מקרה, תודה על הצעה. לא תודה. אישית, אניח למרחב הציבורי נטול צביונות. המרחב יגיע לשם, כביאת המשיח של לייבוביץ'. בעתיד כלשהו. באמצעות רציונליות פרוגרסיבית אבולציונית, של פרטים שאדישים לסמלים, שאינם מנופפים בדגלים, אינם מתכנסים להזדהויות קולקטיביסטיות שכביכול מתעמתות על שמרנות, ובפועל מחזקות בתכנסות הזדהותית מקומית.
ומר עידן, אם תרצה, בדוק האם על המנעד הערכי, האם הקוטב הצֶלָפִּידי, על מנעד קונסרבטיבי-פרוגרסיבי, המכיל דומים מאג'ורית ערכית גם אם שונים מינורית ניסוחית, האם קבלו שחקן חיזוק זר, המתכנייס לערכי צביונות, שבדיוק הגיע זמנו להמליץ על רכישת דגל כעת, ולך שער על מה ימליץ לנו מחר.
נ.ב.
כדי להמחיש, לא לסמל, לעגן את אדישותי לדגלים, מקציב חי פעמים חי ש"ח לכל הרוכש דגל, ללא הבדל דגל: כל הקודם לפנות יזכה במימון הדגלים כנגד חשבונית, וזאת עד גמר התקציב בסך 324 הש"ח.
