במשפט 'עדות עצמית'
הדבר הכי, בעצם היחיד,
הנכון על מה שמעיד על עצמי
הוא, ש'זה מה שאומר על עצמי'.
היתר הוא בבחינת 'משפט קיווי'.
בעדות עצמית אנחנו מנסים להטמיע את תפישת עצמנו
בתודעת השומע.
תפישתנו העצמית בנושאי התייחסות מסוימים,
בתפישת הערך שלנו.
לעיתים זה עובד,
לעתים אמירתנו היא בהלימה לתפשה בתודעת השומייע.
כשזה לא,
כשאנחנו משווקים עצמנו 'חיובית' לשומע,
שתופש עצמנו בכליו התודעתיים אחרת,
אנחנו נכנסים למלכות ה'פתטיות'-
אותו פער של איך שאנחנו רוצים להיתפש לבין איך שנתפשים בפועל.
אני אומר את זה על עצמי,
ומתכוון ל-כ-ו-ל-ם.
