נחמד, אני?

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

התכתבתי עם היפרנורמטיב, נחמד.

‘נחמדות’ היא איכות תקשורתית.

כתכונה, זו יכולת, לתקשר, להתממשק עם מי שנעים להתחכך אתו, תקשורתית.

‘נחמד’ זה מי שבמכלול התקשורת אתו, משרה נינוחות על מי שמתַקשר איתו.

להיות ‘נחמד’ זו תכונה אנושית רבת ערך. מאד.
בנוסף, להיותה רבת ערך, ‘נחמדות’ בתצורתה האותנטית, אורגנית, טבעית, היא בנדירות יחסית.

אינני מתייחס בזלזול לנחמדות. נהפוך הוא.

נחמדות אינה תכונה נרכשת.

הנרכש הוא ההבנה שחיוויים מסוימים גורמים לאחרים אי-נוחות ועל דרך השלילה מניעתם מקטינה את היות מישהו ‘לא נחמד’.

אני כן סולד מגילויי נחמדות מלאכותיים, שִחְלופי מניירות פסאודו נחמדות, תחליפי נחמדות, שעלי מעיקות. קוציי מזדקרים, אי-נחמדותי מזדקרת.

לדידי די מעטים הם ‘נחמדים’ באמת, אותנטיים.
חושב שרבים מסגלים פעולות, חיוויים, מניירות, של ‘נחמדות’.
בין אלה לבין ‘נחמדות’, בעיני, רב המרחק.

יתירה מזו-

• כשם שאנשים חסרי תפישת עולם מובנית מוסרית משתמשים בעקרון ההדדיות כדי לאמץ תפישות נורמטיביות כתחליף מוסר,
• כן יש מי שמאמץ ג’סטות חיוויים כ’נחמדות’ ובעצם הוא משחלף סימנים נורמטיביים מלאכותיים של תקשורת.

אני מתפתה להסביר למה נדרך מגילויי נחמדות לא אותנטיים, אבל מניח שזו התניה ולא התנהגות מושכלת.

אישית, מעדיף להיות ליד ‘נחמדים’.
אין חידוש.

בין להיות ליד לא נחמד או ליד נחמד כאילו – חד משמעית מעדיף את אותנטיות הלא נחמד,
שכן מעטה הנחמדות-כאילו יימס ויישור, זה רק עניין של זמן ונסיבות.