פגישה עם תורם זרע

משך קריאה: 9 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

מה אני הייתי עושה

הסוגיה

האם ומתי לחשוף את הבת/ הבן לזהות אביהם תורם תורם הזרע.

הסט-אפ

תרומת זרע, אנונימי, בו התורם מאפשר חשיפתו לתוצר זרעו בתו/בנו, בעת הגיעם לגיל 18.

בקצרצרה

לאחר שהאב התורם ניאות לחשיפה.

 ליבת הסוגיה

ליבת הנושא היא התודעה.
תודעת המעורבים –

• הבת, הבן,
• האב, תורם הזרע.
• האם, או מי מטעמה,
  • המחליטה במה ומתי לשתף את בתה/בנה,
  • ומחזיקה במידע על אפשרות הקישור.

היררכיה

בהערכת מצב, כל מצב, הערך החשוב ביותר, לטעמי כמובן, היא תודעת המעריך;

כל סוגיה
– אלא אם המעריך הוא אמוני, לאומני או השית על עצמו התכנסות לתפישות קולקטיביות, בהן הוא מייחס ערך גדול יותר לערך אחר מאשר לערך שהוא מייחס לתודעתו שלו –
שואבת את ההתייחסות למכלול מרכיביה, מהיותה חשופה לתודעה פרטיקולרית התופשת אותה [וזאת תוך דילוג על השאלה הפילוסופית האם יש קיום כלשהו למה שלא נמצא בתודעה].

במקרה המסוים, הנדון,
תודעה פרטיקולרית של הסובייקט המעריך את הסוגיה,
מייחסת חשיבות עליונה לרווחת וקידום האובייקט – הבת או הבן המשתלבים בסוגיה כסבילים, כתוצר של פעילותם.

במלים אחרות –
התודעה הבוחנת
מחליטה רציונלית,
על פי סט ערכיה,
לבחון את הסוגיה,
לפי תפישתה שלה
את 'טובת' הבת או הבן.

להערכתי* – טובת הבת או הבן

מענה לשאלה מי האב?

כשהסקרנות תחלחל לבת או לבן ותבשיל לכלל שאלה 'מי הוא האב?',
הייתי עונה באופן מתואם תכנית ומילולית לרמתו המנטלית של השואל, בעת השאלה, באופן שסובב סביב גרעין התשובה-  'תרומת זרע אנונימית', ומרחיב ככל שדעת השואל יכולה להכיל, בהתאם.

נמנע

כן הייתי נמנע מלשתף את הבת או הבן באפשרות של הכרת האב, וממילא לא בפירוט התנאים לכך.

הסיבה למניעה

האפשרות לראות את האב, בעצם, לא נתונה, לא לאם ולא לבת או לבן.

האפשרות תינתן, כתלות בקיום מספר רב של גורמים כשהעיקרי שבהם-
רלוונטיות הסכמת האב להכירו, בהיות בתו או בנו בני 18.

בעוד שלא בטוח שתהיה אפשרות להכיר את האב,
יותר מסביר – שלא לומר 'בטוח' – שהבת או הבן יפתחו ציפיות, תקוות, להכרות –
שלא בהכרח תתגשמנה,
ורק במעט פחות סביר, שלצד רצון הבת או הבן להכיר את תורם הזרע,
תתפתח ציפייה ש'האב' כקונספט יממש את עצמו לאב ריאלי מתפקד –
תפנית קולוסאלית בעלילה בו האב יתוודע ליציר זרעו ויממש את כמיהת בתו או בנו לאבהותו, מין חרטה נשאפת ונאצלת,
כשלא לכך התכוון התורם כשתרם את זרעו.
הסיכוי להתמרה מקונספט לאב נוכח, מתפקד ונפלא, הוא באופטימי – די מאוד קטן ביותייר.

לכן, לדעתי

בהיות הבת או הבן בגיל 18,

1. על האם או מי מטעמה, ליצור קשר עם האב,
2. לברר את מוכנות האב להיכרות עם תוצר זרעו.
3. אם האב אותר, ומגלה עניין בכך
   אז ורק אז,
   לברר האם הבת או הבן הבוגרים רוצים בפֶּגֶש האפשרי,
4. בהתאם לסט-אפ שמתאים לבת או הבן עם האב.

כך יש אפשרות יישום רצון, קונקרטי
ולא מפח של ציפייה פנטסטית.

תת-סוגיה

אם לבת או לבן יש אחות או אח שנולדו בנסיבות דומות,
המקרה מקבל סלסול נוסף,
שכן האח/ות הצעירה ת/ייחשף למציאות זו טרם היותה/ו בת/ן 18.

אלה החיים.
זה שוני אחד מני נוספים בין האחים.

ייתכן שאב אחד ישתף פעולה ואחר לא.
במקרה ששני האבות ישתפו פעולה, שיתוף הפעולה, הקשר, בהכרח יהיה שונה לשני הילדים.

על השקר, האמת ומה שביניהם

על המלצתי זו

התנהלות זו היא התנהלות ש'איננה אמת'.

ולא רק שההתנהלות אינה אמת מוחלטת,
היא מופנית כלפי היקר והחשוב ביותר  – בת/ן האם.

זהו סוג של שקר.

הבעיה בשקר
– אם אנחנו עובדים מול תודעה קונקרטית אחרת,
לא מול מוסר אלוהי אבסטרקטי, בלתי קיים מבחינתי –
היא היות השקר תעתוע תודעתי, מכוון.

תודעה שקבלה מידע מטעה הגיבה לחיווי מציאות באופן שונה לעומת מידע אחר.

בעלי תודעה בוגרת מרבים לשגות בין כמיהה למה שלא ייתכן, לבין הגשת רצון בר השגה.

לסמוך על תודעה לא בוגרת שתקבל מידע שאביה/ו נמצא כמטחווי תקשורת ועליה/ו להמתין עד גיל 18 כדי לראותו הוא מסע שהייתי נמנע מהטיל על תודעות חסונות.

אני רואה במי שמייחל לתפנית מאג'ורית בחייו כביטוי של מצוקה. הדת עם עקרון ה'נסים' וה'גאולה' משווקת ציפיות לטוויסטים בעלילה. הימורים, אמונות, הם תשתיות, חומר הגלם של זעץ 90 מעלות בעלילה.

להטמיע לתודעה רכה שתהיה נקודה בזמן בה תהיה תפנית עלילתית?

1. לא בטוח שהתפנית תתרחש כשהבת או הבן יהיו בני 18.
2. עד אז, כמה כמיהות, ציפיות, פנטזיות בלתי ממומשות יידחסו לפער הזמנים עד אז?

כך, העלמת מידע קונקרטי של אפשרות יצירת קשר בגיל 18 – האב הצהיר בתיתו את זרעו, שיאות להכיר את בתו או בנו בהגיעם לגיל 18 – ייגרם נזק מצרפי מינימלי, להערכתי, לתודעת הבת/ן,
נמנעה

• ציפייה לראותו, ציפייה רבת משמעות שקשה לאמוד את התכנות מימושה,
• חשוב יותר – הכמיהה הטבעית, הילדית, האנושית, שמא תתחולל תפנית בעלילה, והאב ינחת מאינשהו להתאחד עם בתו או בנו הכמהים אליו.

העלמת המידע על הסכמתו העקרונית של האב לחשוף את זהותו בעת שהבת או בן יהיו בני 18,
הנה שולית יחסית למשמעות הציפייה שהמידע עלול לעורר בתודעת הבת או הבן בחשיפה אליו,
היא בבחינת הנזק המינימלי, הקטן ביותר האפשרי,
שמימוש מניעתו, יחסוך סט תעתועי תודעה גדולים וחמורים יותר.

 

---

* הסתייגויות

מאין אני מגיע ב'הערכותי' אלה, מאיזה סט ערכים אני יונק.

על המשיא

אני איש קטן.
קטנותי מתבטאת, בין היתר, במובן שתאמתי בין רצונותיי לבין מה שיכולתי להשיג.
לא כיוונתי למטרות רחוקות ממני, שהצריכו סיכון רב, יציאה משמעותית מאזור נוחות על מנת להשיגן.

על המרפסת המשקיפה

אני מפריד

• בין השפעה על המציאות,
• בין אופן השפעתנו על תפישתנו המציאות.

השפעתנו על המציאות כרוכה בפעולה קונקרטית שנוכחותנו המעשית משפיעה על מה שנמצא מחוץ לנו,
בעוד שמערכת התפישות שלנו מקורה בסט מאפיינים, תוצרי השפעות והטיות

• גנטיקה,
• ממשקים עם דמויות משמעותיות,
• תנאים סביבתיים,
• חינוך,
• חוויות מכוננות,
• סט ערכים מוטמע,
• מערכת רציונלית, דינמית לומדת מתפתחת, משתפרת, או נסוגה, של ספיחת נתונים, עיבודם, ניפוק משקל להשפעתם והערכת התכנות התממשות תוצאות אפשריות טרום היותן,
• בקרה רציונלית לאחור.

וזאת בתמהיל לא ברור ביחסי גומלין ודומיננטיות בלתי מפוענחים.

תבוסתנות

יוצא מנקודת הנחה שיכולתנו להשפיע על המרחב התפישתי שלנו,
מרחב ההשפעה שלנו על אופן תפישתנו את המציאות הוא מינורי.

בפעילותנו המנטלית, אנחנו דוחסים עם כף של נעליים את תפישותינו המתייחסות

• לעתיד,
  לנָעָל טביעת האצבע התודעתית שלנו,
• לעבר,
  לנָעָל טביעת האצבע התודעתית שלנו,
  • אם גם עם בקרונֶת קטנה, האם אנחנו 'מרוצים' עם התוצאה או לא ובאיזו מידה,
    • כש'מרוצות' מעצימה את ההתניה,
    • וכשלא 'מרוצים' מתנחמים ב-'למדנו', בתקווה בלתי מבוססת שאינה נתמכת אלא בתקווה, שאכן רכיב כלשהו בטביעת האצבע התודעתית השתנה וימנע טעות דומה.

כך, פרדוקסלית, או שלא,
ניתן לנו להשפיע יותר על המציאות מאשר על תפישותינו אותה.