מינורי בלא משנה

יושב עם מחשב בגינה, העבודה פינת יוחנן הסנדלר עם קפה ובקבוק ביטר למון, חולק שולחן שמדי פעם מתחלפים בו היושבים.

אחרי כשעה של עבודה – אני לא באמת עובד, כן? – יושבת ראש הוועד של שלוש בנות בגיל צבא, שואלת "אפשר לשבת?".

"תודה שאת שואלת" אני משפריץ עליה בומריות "בוודאי, אשתדל להתנהג יפה."

אני בשלי, הן בשיחתן. השלישית מנסה לחלוץ פקק מבקבוק עם השיניים. "לאאאא" אני נוהם בייאוש "אני הנציג של אמא שלך – חבל על השיניים." היא מעבירה לסגנית היו"ר את הבקבוק, זו חולצת טבעת ובמיומנות חולצת את הפקק.

הן מדברות על קעקועים, שתייה, עבודה, בנים, והשלישית – פקק עם השיניים – מספרת על הדייט של אתמול.

הייתי אמור להתוודות שלא שמעתי. להגנתי אומר שאזניי, שפעם מצויינות, כעת מאבדות מערכן – כבדות שמיעה, משמשות כאביזרי חן ופרקטית נושאות את משקפיי – לא יכול לעצום אותן, אין לי שליטה על מה שעובר דרכן. קיצור – אותך לא 'כפת לי לשקר – את עצמי לא מוכן, כריתי את מה שנותר מהן והאזנתי לכל מילה.

השלישית מכבירה, בפרטים ורקע, וכמה שהוא נבון, ויודע להתלבש, ומה אמרה לו, מה השיב, ושהגיעו לביתה של אמה, והיכן נגע, ושהנשיקה הייתה נוראית – ואת השאר אחסוך ממך, כי אני האזנתי, ולא נאה לי להדיח גם אותך להתנהגותי הלא נאותה.

הן הודו לי ופנו לפינה מאחורי שהתפנתה. ואני ממשיך לשמוע שאריות על זהירות, ומשמעות זקפת בוקר, והאם לשתוף בני הזוג עם כמה היו לי, ושימוש באמצעי מניעה, כשמבחינתן אם אני מאזין לשיח האינטימי שלהן או לא – לא משנה.

וכשהן הלכו, השלישית חייכה לכיווני ונופפה לשלום.