משך קריאה כ־ 2 דקות
התכנסות השתייכותית
את שרהל’ה הכרתי כבת זוגו של חבר. טיפוס.
גותית. מהירה, חדה, מז’אנר בעלי התודעה הרחבה; רוויית רגשה פסיכולוגיסטית, מתחזקת טראומות וביעותים כאבני דרך אישיותיות משמעותיות – שם קוד לעיסוק אקססיבי בתפישת ערך.
בעיסוקה נברנית מולקולרית.
רוחש לה חיבה, והערכה רבים,
ואף יותר ברכזה כישורים ואנרגיות להוצאת ספר שירה – כבוד. רב.
שרהל’ה מייחסת לעצמה שמאלנות פרוגרסיבית.
אני, ספקן מתנשא שאני, לא מייחס לה די תשומות אנרגטיות לטפל באלמנטים אבסטרקטיים ערטילאיים כסוגיות פוליטיות. אלא אם משיקות לה. מולקולרית.
היא כן יודעת ועוסקת, ב-מה טוב ונכון לה, לשחלותיה שלה. ככזו, מבינה שעליה להזדהות כמקננת בפאתי השמאל, הרדיקלי. והיא לא שם, לאבחנתי.
אומר לה, שכעת אני צורך פוליטיקה, תרבות כעת – כמעט לא קורא, צורך מעט פרוזה מתווכת באמצעות מוספי הארץ.
“אני וחברותיי המשוררות” היא מצהירה לי, לעצמה, בחִברות משייך “מחרימות את עיתון הארץ, אתה יודע למה – בגלל בני ציפר.”
אצה לה להתכנס ל’קללת מומחים‘, גרסת תחזוק הדיסציפלינה במנותק מהקשר או מהות.
