מינורי בצוק הזמנים

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

ימין לשעתו

צברתי ניסיון עגום בממשק עם עולם השעוניאדה, בכל האמור בהערכות מחיר ותיקונים תחומים בזמן; שעון שהופקד בשעניה יכול לחזור
[] בעת שנקבע במסירה,
[] לפני המועד הנקוב,
[] אחריו
(ניסיוני מראה ש)יחזור אחרי. הרבה אחרי.

שענים מפגרים בזמנים מובטחים אינם דומים לדיכוטומיה של סנדלרים
[] יחפים או
[] נעולים;
השענים הם יותר כמו רופאים; פציינט מטופל ייצא
[] באותו מצב כשנכנס, או
[] במגמת שיפור והבראה – רפאו, או
[] שייצא גרוע יותר – החלו.

כל השענים ימניים*. כלומר רבע התריסר שביררתי מה הן נטיותיהם הפוליטיות – ימניים. ימניים? אחו’ל שרמוטה ימניים. ימני כוח, מכנה את הז’אנר; הם לא בהכרח מבעלי האונה המוחית המקופחת־רווחת. הם נמנים על המוטים פשטנות ריאלית, חותרי הבום טראח ‘סיבה–תוצאה’.
ימנים שמייחסים למדינה ערך כשלעצמו, שליברליותם מתמצתת בשאיפתם האישית לחופש, וציבורית – כלכלה שתפחית מהם מיסים כעוסקים זעירים.

אולי יהיו מי שיתרעמו על הג’נוסייד, שיתקוממו על כך שנסמך על מדגם לא מייצג; אבל יש לי הצעה להסבר לתופעה (– איך קשור מדגם שטחי להסבר מוצע? מבטיח לשתף בהסבר מייד כשאמצא את הקשר. עד אז שאלו את סוקרי הרשתות שמנבאים למכנה הממלחתי שלושה תריסרי מנדטים. ומנפקים הסברים.)

יש לי, איך נאמר, פיקסציה על –, יחס ל –, Jaeger-LeCoultre. התגנדרות (‘גנדור’ – כמו ‘אנדרסטיימנט’, ‘אצילות’, ‘בושה’, ‘ניואנס’, סאבטקסט’, ‘סבירות’, עוד מונח שהתיישן בעידן נתניהו), פלוצריאדה שכזו. שעון מכני רגיל מכיל בממוצע כ- 130 חלקים, לדגם המדובר עם צלצלן – 268; מתכון לסיבוכיות, רגישות, בלגן, טיפול ותיקון. אקזוטיקה שענית; כמו בפוליטיקה עכשווית – רק מעטים יודעים לגעת רבים מעיזים. יש לכך מחיר.

---

ביום חמישי, בביקור אצל ניצול תאונה מבאסת, הבחנתי שאביו מכמין בנון־שלנטיות ייגר. אוה. אז תשאלתי אצל מי שיפץ, התקשרתי לשען – הוא כבר סוגר, וביום ראשון התייצבתי אצל אריק הספציאליסט.

הגעתי מהמחאה בקפלן, ער לעובדה שיש מי שלא אוהבים את חולצת ‘לך’. בגזענותי, בטייפקאסטיזם, בהכללות ובסטיגמות שאני מחיל על חפים מפשע (פלילי) ועל עברייני תודעה (רציונלית), חששתי שיש מצב שאולי שעננו לא יתפעל מהמסר, אז עטיתי מעליו חולצה נוספת.

בואכה פלורנטין, נכנסתי לחנות, אולי סדנה רוחש שעונים עתיקים, מסגרות עץ וכאלה, שתלויים על קיר ומשתלשלים מהם קוקיות, מפתחות וחוטי מתיחה. כוך לא מזמין, מושב פנסיונר – “דור שלישי לשענים” מעיד הנחתום על מנגנונו. כעת מעשן למחייתו. נראה שלא מי יודע מה בזין שלו.

הצטרפתי כעד־שומע לשיחת ספיקר עם קליינטית; הפקידה בידיו שעון קיר “לפני חודשיים”, “לפני חודש” תיקן, “השעון מוכן” בישר, רק ש”אני רוצה שהשעון יעבוד אצלי שבוע – לטובתך” הסביר “שנוודא שהוא תקין” ו”תזכירי לי מה מספר הקבלה?” כי הוא לא מוצא. היא חפשה, מצאה, מסרה, ועלתה על כך ש”היום בדיוק שלושה חדשים מאז שמסרתי.” “לא הייתי פה חודש” הסביר את התעלמותו מירח שלם בלוח השנה, והוסיף ultima ratio mundi – “מה זה עוד שבוע לשעון שכבר נמצא שלושה חדשים?” חיווה עם סימן שאלה בסוף ברטוריקה קונסרבטיבית המרצה המיומן את תורת היחסות הפרטית.

הקליינטית המתינה כה וכה, כשהוא תר אן ואנה, ונאדה – ללא תוצאות אחר פציינט מבוייש חבוי בין עמיתים אבודים מאובקים. לאחר דקות מצא, וכרז לי “אויש לא נגעתי בו”, ואותה עדכן “כמו שאמרתי לך– הכל מתפרק במדינה הזאת. עוד שבוע** יהיה מוכן.”

השען התפנה בטובו לבחון את שללי;
“לא, אין מה לעשות”, חרץ מזועזע מהנקרופיליה שנעשתה בגרוטאה. דרש לדעת מי הוא בועל השעונים שטיפל כך בשעון. מכיוון שהאחריות המיניסטריאלית עלי, הגנתי על הפושע בחירוף בושה ונפש.

התעקשתי שבכל זאת יבדוק את הפאציינט, הוא כאילו התרצה עם “נתחיל שתביא כתר אבל אטום למים מהשען יורי – שען לא משהו, שמול השען באלנבי 84 שסגר, כי הכל מתפרק במדינה הזאת.”

מוטיב המדינה כְּתֶמָה במערכה ראשונה, מחייב ראיית בירור בשלישית. אז תהיתי בקול למה, מה התפרק? “אבי היה מהמשפחה הלוחמת מראשי האצ”ל” הסביר את משנתו.

פעיתי והפצרתי בו שיבחן את שתי הנבלות האחרות – שתי שאריות ייגרים שאולי ניתן לקצור מהן אברים מכניים לטובת הגְווִיָה שחוללה. “כן” פסק “ניתן להסיר את הכתר החסר ולהעביר לשעון שהבאת.”

לשאלתו עניתי שהחברה תמחרה תיקון ב- 17,000 ש”ח (ביורו), “לא אתן לך” נחפז להצהיר בפטרונות זולה; שיתמקד במרחב עשייתו במה שכן יסייע.

“איך מתקדמים? תהיתי בקול. “תבוא עוד חודש” ניער אותי.
אז נאבקתי ברפיסותי, גם כי אין לי מה להפסיד, אם לא סופרים את גאוותי הרמוסה, וגם מנגנון דחיית הסיפוקים שלי בדיוק היה על off, אז חיפשתי ידיות אחיזה ונקודות תורפה לחדירה למנגנון הקרדיולוגי האטום לתחינותיי שמכונה ‘לב’ של הספציאליסט שמשוויץ בסמכותו ואני מתרגם לכוונתו שהוא לשענות מה שאילנה רובינא לתיאטרון התימני או יזהר כהן לזמר הדרמטי, והוספתי ש”לפני שהכל יתפרק, ששואה אזרחיות תומט עלינו תסדר לי את השעון, שאהיה מזומן לשואה עם שעון תקין.”

להפצרתי והוא סירב בנחרצות לפתוח אותו, הסתפק בנענוע פעמיים (ספרתי) ליד האוזן (ימין, אם תהית) ואמר “אני שומע שהמנגנון תקין” ובנחישות לא שעה לתחינתי שיושיע ויתקן לי את השעון המחורב(ן).

בחיוך של חתול לוחך שמנת, של גח”לניק פוגש את בגין, שלח יד ארוכה ושלה ממעמקי מגרתו שעון ייחודי שהוא ווריאציה שולחנית מוזהבת לצלצלן שיש לי – פריט אספנים, מעמיד לי את התאווה.

הטחתי בו את הייחוס של השעון – מי גנב אותו מאביו ומכר לי אותו, ועל בנימין ערב מפסאג’ קולנוע תמר שטיפל בו מ- 1977***.

הוא, רב ניסיון שעומד במריו סח שאביו – אצ”ליסט מהמשפחה הלוחמת של הבגיניאדה – היה ספק התיקונים של השען המיתולוגי מהפסאג’, ושהוא עצמו כפרח שענות היה מטפל ולומד עליהם. ניסיתי לפרוט על נימיו החלודים ש”אולי אתה טיפלת בשעון לפי יובל” – יש לז’בוטינסקאים יחס לביטויי הוד והדר, לא? – “לא בא לך להחזיר עטרה ליושנה?”
ניסיתי שוב למתוח את המנגנון המכני שלו מזווית אחרת – “כמה אנשים יודעים מה זה memovox שאתה ככה מנער אותי”, ו”אולי בכל זאת”.

בספק הומור וללא ספק ברצינות, הוא התלונן שאני מציק. ואני הפנמתי שלדרוש ממנו להיענות לטיפול עכשווי זה כמו לדרוש משעון מכני עומד לדייק שלוש פעמים ביום (הייתי משתמש במטפורה של להוציא נאד מגוויה, אבל זו שפה נמוכה מדיי.)

“הכל מתפרק פה” חזר שנה, והוסיף ש”נתניהו הוא נוכל שרק דואג לעצמו”.

ביררתי איתו, למעשה איששתי את שחשדתי מה הצביע בבחירות האחרונות – “ליכוד, אמרתי לך אבא שלי היה מראשי האצ”ל” גער בי. “ומה תצביע בבאות?”
“לא יודע” ענה “לא יודע מה יהיו עד אז, הכל מתפרק פה, אני כן יודע שההפגנות האלה עושות טוב רק לסינואר.” הבנתי למי יצביע.

אז שיתפתי אותו בתפישתי, שככה זה עם ימניים, באושים כנתניהו הם פירות מצביעי ימין בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה, שמסתלבטים על המון תודעה דמוקרטית נמוכה, כמהים למנהיג שיסתלבט עליהם.

למה שענים ימניים?

נכון, לא בדקתי אם כולם.
כן מסתדר לי אלה שחווים ‘הטיה פֶּרְסו־פרופסיונלית‘ – פרופסיות של מונעי נחרצות פשטנית ‘סיבה־תוצאה’ במציאות כאוטית על־זמנית.

סוף דבר

נעלי ההליכה האהובות שלי, כמו משקפיי על חוטמי, הם פריטי שעליי יומיום. אחרי שנה וחצי, פאק, הולכות, צועדות ונפרמות. הן יקרות וחדשות מדיי מכדי להשליכן. אז מהשען נסעתי לסנדלר. זה נמנה על יוצאי בריה”מ לשעבר מהתפוצה שעוליה מצטיינים בריבוי חייטים, סנדלרים (ושענים.) הוא מתהדר בשם ניר (קיצור של שמו המקורי?) ומתבזה בהיותו ביביסט.

יומיים לאחר המלחמה תיקנתי אצלו תרמיל מבצעי. הוא היה כעוס, זעום, נבוך. “נתניהו צריך ללכת” ענה לשאלתי אם הוא עדיין ביביסט.

נתתי את הנעליים, ולמחרת באתי לאספם. לשאלתי למי יצביע בבחירות, ענה שאיננו יודע, שכן לא יודע מי ירוצו.
“עדיין לביבי?” הצקתי.
“הוא כבר זקן” ענה “גם אני זקן הבאתי את הבנשלי שיחליף אותי.”
זה מה שמפריע לך?” שאלתי.
“זה מה שמפריע לי.”

הבנתי. טמבל שאני, רכשתי נעליים משומשות ב 180 ש”ח, וביביסט שהוא מעדיף נתניהו זקן על אלטרנטיבה.